לא אוהבת לינאריות

אחד הספרים שקראתי לאחרונה הוא "מרדף הכבשה", של הרוקי מורקמי. הוא מצא חן בעיני, מפני שהוא מלא משפטים קצרים ומבודדים, כאילו נמדדו בקפידה ונחתכו באיזמל.

"מה מרגישים כשכבשה נמצאת בתוך הגוף?"
"שום דבר מיוחד. פשוט מרגישים שנמצאת כבשה. כשהתעוררתי בבוקר הרגשתי בתוכי כבשה. זו הרגשה טבעית מאוד."


או למשל:
"כשאת שוכבת עם גבר אחר את לא מראה לו את האוזניים?" שאלתי אותה יום אחד.
"בטח שלא," היא אמרה. "אני חושבת שהם אפילו לא יודעים שיש לי אוזניים."
"איזו הרגשה יש לסקס באוזניים מוסתרות?"
"כמו חובה שצריך למלא. אני לא מרגישה כלום, כאילו אני לועסת נייר עיתון. אבל לא אכפת לי. למלא את החובות שלך, זה לא דבר רע."


יפה, אתם לא חושבים? הכתיבה בספר הזה מזכירה לי משום מה רישום של ענף דובדבן בודד. נקיה, מוקפדת. יש שם רגש, אבל הוא לוטש לכדי שלמות סטרילית, משועשעת.