אני ברכבת בדרך צפונה. שוב שעת בוקר מוקדמת, והקרון עומד כמעט כולו לרשותי. כמעט;
שתי חיילות מנמנמות על המושב הקיצוני ביותר, ולא רחוק מהן ילדה קצוצת שיער, אולי בת 14, בוהה בסבלנות בחלון המאובק ומתופפת באצבעותיה איזה מקצב פנימי על מסעד הכיסא הסמוך.
באלכסון ממני, במרחק של כמה מושבים, יושב אדון מקריח בחליפת שלושה חלקים מפוספסת.
היא נראית מיושנת, ומשהו בפניו, בשיער שכבר נסוג לכדי פאות לחיים בלבד ובסנטר המרובע, הנחוש, נראה מיושן גם הוא. כאילו האיש נלקח בשלמותו מאיזו שנה רחוקה, נותק והונחת כאן, על אחד המושבים הכחולים-חדשים.
האיש נראה מנומנם במבט ראשון, אבל הוא לא. הוא מחזיק בידו קופסה קטנה, עגולה ומוזהבת, מהסוג שעשוי להכיל אבקת פודרה, או תמרוק אחר. אני מאמצת את מבטי; היא פתוחה, ויש בתוכה משהו. מעין כרית קטנה ותפוחה.
הוא מלטף באצבעותיו את הכרית, מוליך אותן בתנועות מעגליות רכות. הוא מרוכז כל כולו בפעולה. עיניו, מתחת לעפעפיים השמוטים, קשות ונוצצות כמו זכוכית. פניו הולכים ונכבשים בהבעת עונג עז.
לפני 19 שנים. 3 בדצמבר 2004 בשעה 7:34
