לא אוהבת לינאריות

רצית שארקוד. אמרתי שאני לא יכולה. הסתכלת בי במבט של פליאה כנה, אפילו לא של כעס, ושאלת איך זה יכול להיות. אמרתי שאין לי חשק לרקוד, ועוד לפני שהמשפט הושלם הבנתי כמה ילדותי זה עומד להישמע, כמה גחמני ומפונק ורחוק ממה שניסיתי לומר באמת.

אולי רק נשים מבינות את העניין הזה של לרקוד מהבטן החוצה, ולמה לפעמים זה מרגיש כמו טבע שני ולפעמים זה הדבר הקשה ביותר בעולם.
המוסיקה יכולה להיות נפלאה, אבל זה לא עוזר אם היא סביבי ולא בתוכי. "חשק לרקוד" זו המוסיקה עצמה, שהופכת לתנועה בתהליך מסתורי שלכאורה אין לי בו יד. זה המעבר החלק, הכמעט קסום הזה בין צליל לגוף.

ואם זה לא קורה, אם הריקוד שלי הוא רצף של תנועות מקוטעות, מחושבות ומודעות עד כאב, אז רואים. קל מאוד לראות.