לפני 18 שנים. 4 בינואר 2006 בשעה 9:03
נדמה לי, וזו מחשבה מוזרה באמת, אפילו בשבילי, שבכל מה שאני אומרת או עושה יש נימה צורמת של זיוף. אני, עם ה-"לא משחקת בכאילו" הבוטח שלי, משחקת בכאילו כל הזמן. מגלמת תפקיד - והנה החלק הנורא באמת - לא של אדם כזה או אחר אלא של אדם בכלל. כאילו סיגלתי לעצמי את כל התנועות והמילים, אבל באלה גם באלה יש משהו מסורבל, גולמי, קהה. כמו אנשים שלמדו לדבר מחדש דרך מכשיר, אחרי שסרטן גרון החריב את מיתרי הקול שלהם. להשמיע מילים, אבל לא לחוש אותן נאמרות.
