אתמול בבוקר לקחתי אוטובוס לחיפה, למקום שבו אני מבלה 16 שעות בשבוע בפתירת שאלות על שפנים שלא מתעטשים אף פעם ומאמני כדורגל שהם תמיד דולפינים. מהנה מאוד, לטעמי.
ראיתי אותו ברגע שנכנסתי, בדיוק מאחורי הנהג; כלב מגודל מאוד בגוון לבן-צהבהב, אולי לברדור שאכל יותר מדי בשר בקר רווי הורמונים בצעירותו. הוא שכב, שקט שלא כדרך הטבע, מתחת לרגליו של בחור צעיר ונאה למדי. הצצה מהירה ורשימת מלאי, לפני שיבחין במבטי: כתפיים רחבות, שרירים מתחת לשכבה דקה של שומן, תווי פנים משורטטים בנדיבות, קווצות ארוכות של שיער כהה תחובות ברישול מאחורי האוזן, משקפי שמש.
הכלב עצמו היה יצור מקסים מאין כמוהו. עבה ודובי, בעל עפעפיים שמוטים מעל עיניים מימיות מעט. העגמומיות בה השעין את ראשו הענקי על כפות קדמיות מוצלבות, הבעת ה-הו-איזה-עולם-אכזר-ומה-משתוקק-אני-לעשותו-מקום-טוב-יותר בעיניו הנוגות - כל אלה היו ממיסים את לבו של הנוקשה בגברים.
בחרתי במושב הקרוב ביותר, באלכסון מהנהג וכמעט אל מול הבחור עם הכלב, והתחלתי לשלוח בו מבטים רוויי חיבה גלויים ככל האפשר. בכלב, לא בבחור.
למען האמת, חיכיתי שבעליו (של הכלב, לא של הבחור) יבחין במבטיי ויזמין אותי בחיוך אב גאה ללטף את הנפיל. יעדכן אותי בשמה ובמינה של החיה (אם כי בעומק לבי לא פיקפקתי שמדובר בזכר בכל רמ"ח איבריו, מאין ברית גברים דוממת בין אדם לחיה), אולי גם יספק לי תקציר של ההיסטוריה המשפחתית שהולידה ענק-בין-הכלבים שכזה.
לאחר עשר דקות של נקיטה בשיטה הנ"ל החילותי להתייאש. נראה כי הבחור כלל לא הבחין במעשיי, ובמקום זאת בחר לנעוץ את מבטו היישר קדימה, עד שהתקבל הרושם כי הוא מנסה ללמוד בעל פה את תוכנה של הכרזה נגד עישון שהייתה תלויה שם.
או-אז הבחנתי במשהו שנעלם מתשומת לבי קודם לכן. גופו של הכלב, שהיה מוסתר ברובו מאחורי רגליו הארוכות של הבחור, היה כרוך ברתמת עור סבוכה. לפתע התחוורו לי משמעותם של משקפי השמש, וגם שלוותה הבלתי טבעית בעליל של החיה.
מיהרתי להפנות את מבטי, נבוכה מהגילוי.
שמעתי את הנהג שואל מעבר לכתפו כמה זמן לוקח לאלף כלב נחייה. ייתכן שזו הייתה אשמת קמטי הצחוק סביב עיניו, אבל כאשר הצצתי בו במראה חשבתי שקרץ לי.
הם שקעו בשיחה ערה; הבחור הסביר לו שכאשר מתאימים כלב נחייה לעיוור מתחשבים ברשימה ארוכה של גורמים. משקל, מהירות הליכה, אופיו של הכלב לעומת אופיו של הבעלים...
חשבתי לעצמי שבמקרה הזה אותם אלמונים שאחראים לביצוע ההתאמה עשו עבודה לא רעה בכלל. אין להכחיש שהיה דמיון מה בין פניו הבשרניים של הבחור לראשו הענק והמרובע של הכלב, בין מבנה המתאגרף שלו לגוף הכלבי-דובי, בין קפלי העור הרכים בעורפו של הבחור לבין הרעמה העבה על צווארו של הכלב. בין שלוותה של החיה לאופן המדוד בו דיבר הבחור. בעצם, כשהסכלתי עליהם ככה, זה עשה לי לחייך.
לפני 19 שנים. 28 באפריל 2005 בשעה 6:43
