מסתבר שזה לא כל כך פשוט, העניין הזה, לכתוב בלוג יומי. כששמרתי יומן, מתישהו בתחילת עד אמצע שנות העשרה הלא-כל-כך סוערות, כתבתי בו רק לפרקים. לפעמים הייתי כותבת בו לילה אחר לילה במשך שבוע, ולפעמים חודשים עברו בלי שטרחתי אפילו לנגב את האבק מהכריכה.
קשה לומר שתדירות הכתיבה הושפעה מצפיפות או חשיבות האירועים בחיי באותו זמן. כתבתי כשעלה בי החשק לכתוב, לא כאשר קרה משהו עליו יכולתי לדווח. למעשה, זכור לי כיצד כשהייתי בת 13, חזרתי ערב אחד כשטעם הנשיקה ראשונה שלי על שפתיי, העפתי מבט לאה לכיוון המחברת הדקה ששימשה אותי כיומן בזמנו (זו הייתה רק תחילת הדרך; כשהיא מלאה עד אפס מקום, הוספתי לה מחברת ספירלות עבה יותר, ובזהירות אין קץ כרכתי את השתיים יחד בנייר דבק), ובמנוד ראש מבטל הלכתי לצפות בטלוויזיה. לילה אחר, כנגד זאת, קמתי ממשכבי, פתחתי דף חדש ביומן ובאותיות מוקפדות רשמתי: "אני בשר טפשי, זועק מכאבים." אלה היו המילים הראשונות שרשמתי בו מזה חודשים, והן היו עתידות להיות היחידות שארשום בחודשים לבוא.
כמה חודשים אחר כך אבא שלי כעס מפני שסירבתי לנקות את החדר, ואיים להשליך מתוכו כל דבר שלא יהיה מונח מאחורי דלתות ארון סגורות. התייחסתי לאיום הזה בכל הרצינות שילדה בת 13 יכולה לייחס למשהו בכלל, וביליתי את הלילה אצל חברה. כאשר חזרתי הביתה החדר שלי היה נקי ללא רבב, ומכולות האשפה כבר רוקנו. זה היה קיצו של היומן, וניתנת האמת להאמר שלא התאבלתי עליו במיוחד. בסך הכול, מי באמת מסוגל להסתכל לאחור בחיוך, על מכאובי הילדות ומשגיה? וודאי לא אני.
כעת יש לי את הבלוג הזה, וההתלבטות היא כפולה: בימים בהם לא באמת מתחשק לי לכתוב, אני חוששת שהתוצאה תהיה מאולצת, מגושמת וחסרת חיים. בימים בהם הכתיבה באה לי בקלות, אני חוששת שיהיו יותר מדי חיים במילים, יותר מדי כאב או התרוממות רוח – יותר מדי ממני.
אולי אוכל יום אחד למחוק את הבלוג הזה, על מילותיו שמרחפות להן במרחב וירטואלי, אבל המעשה אף פעם לא יהיה חד משמעי ונחרץ כמו ריח דפי היומן הנרקבים, או מנחם כמוהו.
לפני 20 שנים. 3 במאי 2004 בשעה 13:06