סיימתי לקרוא את "החלקיקים האלמנטריים" היום. סופר צרפתי, מישל וולבק. לא מאוד מפורסם, אבל מישהו מכם וודאי שמע עליו. על העטיפה יש תמונה של נער כחוש בתחתוני בגד ים אדומים, משעין את משקלו על רגל אחת ברישול כמו-אירוטי. הוא נראה כבן 13, שפתיים בשרניות, קפוצות בחוזקה, שיער כהה קצר. בי התמונה מעוררת בחילה, אבל אולי זו הייתה הכוונה.
בכלל, זהו ספר מייגע, עצוב, מטריד. חלק ניכר ממנו, אם לא כולו, עוסק בפחד מהזדקנות, בריקבון הגוף, ברדיפה מתוך ייאוש אחר תענוגות בשר. הוא מלא וגדוש תיאורי מין, מהסוג שמעורר בי עצבות יותר מאשר חרמנות. כאשר תואר המעמד בו איבד אחד משני גיבורי הספר את בתוליו, נאמר שם, בקירוב: "היא הייתה בכלל לא יפה, אבל ערוותה הייתה נחשקת, נחשקת כערוותה של כל אישה שראה."
ספר לא רע בסך הכול, למרות שלא אהבתי את העובדה שדי בקלות ניתן היה להבחין במילים ובמחשבות שהסופר ייחס לגיבוריו בגלל אופיים כפי שהוא התפתח לאורך הספר, לעומת אלו שנועדו לשאת את נבואות הזעם של הסופר עצמו.
בכל זאת, מה שהמשיך לרדוף אותי היה התמונה על העטיפה. שטחי מאוד מצדי, אני מניחה, אבל מותר לי. הנער עומד על חוף אפרפר ומאחוריו ים ושמיים, שנחצים ביניהם בקו אופק מושלם קצת מתחת לחלציו.
שני גיבוריו של הספר (או שמא המושג הנכון הוא אנטי גיבורים?) הם אחים למחצה בשם ברונו ומישל, אבל אני לא חושבת שהנער אמור להיות אחד מהם.
בהרבה מובנים, הספר הזה נוטף ארסיות של אדם אומלל. אני חושבת שהסופר כשל בניסיון להסתיר את עצמו מאחורי הדמויות. הוא לא ברונו והוא לא מישל, אבל הוא אורב אי שם בסבך המילים שמעניק ממשות לשניהם. לא הייתי רוצה לפגוש בו.
לפני 20 שנים. 5 במאי 2004 בשעה 18:16
