לא אוהבת לינאריות

אתמול בלילה, מתישהו לקראת שתיים, חברה שלי התקשרה ושאלה אם היא תוכל לישון אצלי. היא חזרה מבילוי, מסתבר, שכחה את המפתח, והיא לא רוצה להעיר את ההורים. זה בסדר? רגע של התרעמות, ואז אני נזכרת שמאז סיום התיכון אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבהן מישהו תפס אותי ישנה בשעה כזאת. זו לא אשמתה שהיא במקרה נפלה על אחת מהן. וודאי שבסדר.
אז אני זוחלת אל מחוץ לשמיכות, לובשת את הדבר הראשון שבו נתקלות ידיי המגששות (במקרה זו הייתה חולצת בית ספר ישנה), ויורדת לפגוש אותה. היא פוחדת פחד מוות מהכלב שלי, כך שאנחנו תמיד צריכות לחזור על אותו תהליך מייגע: היא דופקת חלושות בדלת, אני ניגשת לפתוח כשלצידי מדדה בהתלהבות מתונה חברי הטוב ביותר, ובשנייה שהדלת נפתחת כדי סדק אני תופסת בקולר שלו. היא פולטת צווחה דקיקה ונדחקת על פני הכלב המגודל שכעת, מעורר מריח הפחד והזיעה שנודפים ממנה, קופץ ומנהם ומשתנק כנגד הקולר המתהדק.
אחר כך היא נמלטת במעלה המדרגות לחדר שלי וסוגרת את אחריה הדלת. אני מנסה ללמד אותו עכשיו לפתוח דלתות בעזרת כף הרגל, אבל אני חושבת שאולי מוטב לשמור את המידע הזה לעצמי בינתיים. דלתות הזזה הוא כבר פותח, אבל ידיות הן אתגר חדש בשבילו.
בחדר, מסתבר שהיא כבר הספיקה לעבור על תכולת ארון הבגדים שלי ולציין לעצמה שינויים מעניינים. אני תופסת אותה מעיפה גם מבט מהסס אל מדפי הספרים, אבל נראה שזה בכל זאת מעניין אותה פחות. שיחת חולין קצרה (אני שומעת פרטים על חיי המין שלה ומסרבת לנדב מידע על שלי), ושתינו מחליטות שהגיע הזמן ללכת לישון.
אני מוציאה בשבילה טי שירט ארוכה דומה לשלי, והיא מתפשטת בעצלתיים עד שהיא נותרת רק בתחתוני חוטיני קטנטנים. אני מעריכה את הביטחון הזה שלה – גם אני לא נמלטת לאמבטיה אם אני צריכה להתלבש בפני חברות, אבל אני עושה את זה במהירות, משילה את בגדיי ולובשת את החדשים בשורה של תנועות תכליתיות.
ואילו היא – עומדת כאן עירומה כמעט לגמרי, מסרקת את שיערה הארוך, בוחנת את עצמה במראה, עוזרת לי לבחור דיסק שלצליליו נירדם, מלהגת על דא ועל הא. בהיחבא, אני בוחנת את גופה העירום. הישבן המוצק, החזה הקטן והנפול במקצת, המותניים הצרים, הירכיים שמתרחבות כאין עלי כותרת. מנסה להבין האם יש משהו בקימורים הנשיים הללו שמושך אותי אחרי הכול.
מאז שהאדון שלי הכריז בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שבמוקדם או במאוחר הוא יצרף אשה נוספת לאחד הסשנים שלנו (או כהגדרתו הקולעת: "לא יעזור, יום אחד אני אהיה חייב לדחוף את הראש שלך לכוס של אשה אחרת"), אני תופסת את עצמי מסתכלת על נשים שחולפות על פניי ברחוב, בודקת האם גופן יכול לעורר בי משהו מלבד אדישות, קנאה, חמלה או אהדה.
איתה, עם הבחורה שיושבת עכשיו על המיטה שלי ומתמתחת במאין פינוק חתולי עצל, אפילו התנשקתי פעם. אני מנסה להיזכר בהרגשה אבל זוכרת רק את המבט המזוגג שהיא נעצה בי אחר כך. שתינו היינו דלוקות לחלוטין.
אני כורעת כדי להכניס דיסק למערכת שמונחת על הרצפה, וחולצת הטריקו שלי מטפסת מעט במעלה גבי. היא פולטת צווחת הפתעה קטנה. האמת, כבר מתחיל להימאס עליי כל העניין.
"מה?" אני שואלת.
"התחת שלך..."
מה זאת אומרת, התחת שלי? זו לא הפעם הראשונה שהיא רואה אותו, ואם לא מוצא חן בעיניה, שלא תסתכל. אני מתפתלת מגושמות כדי להציץ במראה ולהבין מה היא רוצה. מסתבר שמתנוסס עליו בגאון כתם כחול-שחור-ירוק-סגול.
"זה רק סימן כחול, מה את צורחת?"
זו, כמובן, בדיוק רבע מהאמת, אבל ניחא.
"מאיפה זה?"
"אני לא זוכרת... את יודעת שיש לי עור רגיש. בטח קיבלתי מכה ממשהו."
היא מסתכלת בי בחשדנות מעושה. "רוצה לספר לי קצת על החבר הזה שלך?"
היא פורצת בצחוק, מרוצה מהבדיחה של עצמה, ואני מצטרפת בחצי לב.
באמצע הלילה, אני מתעוררת לגלות שזרועה חבוקה סביבי. אולי היא חולמת על החבר שלה. אני משתחררת בזהירות, משתחלת אל תוך זוג מכנסיים קצרים ויוצאת החוצה. את מעט הזמן שנותר עד הזריחה אני מבלה בגן משחקים קטן, יושבת על נדנדה, רגל יחפה אחת משתלשלת למטה ומתווה קווים מפותלים על החול.