אני ישנה שינה לא בריאה בסבך סדינים מיוזעים, חולמת אלימות וגוף מנוקב ככברה. יש בי רצון שעולה על גדותיו להכאיב להרוס. רוצה לראות אנשים סחוטי בינה, גושי בשר מפרפרים שהחיים יימחצו מתוכם במכה. ריח אדמת סתיו רטובה מסווה את ניחוחו הקלוש של המוות. רוצה ליטול חיים. לא ליטול ולשמר, לא ליטול ולטפח, ליטול ולהשליך.
האם לכולם יש בוקר כזה, בו הם מתעוררים כשפרק כף היד נעוץ בפיהם, לחסום צרחה?
חבל שעכשיו קייץ. פעם הייתי רצה בשדות חרוכי שמש לבושה טי שירט ומכנסיים קצרים, מניחה לקוצים להותיר שריטות עמוקות על ירכיי. בחורף הקוצים פינו מקומם לגבעולי עשב גבוהים וגמישים. רציתי להשתרע עליהם, אבל מרבד העשב הרך תמיד הסתיר מתחתיו מערבולת מאיימת של ענפים מתים ועלים רקובים למחצה. אומרים שביצירות ספרות הסתיו מסמל דעיכה. אם עלילת סיפור מתחילה בסתיו, היא תסתיים במוות.
אני נולדתי אביב יפה אחד, וגם אני אמות.
לפני 20 שנים. 13 במאי 2004 בשעה 7:05
