הנה תופעה מוזרה: כמה דברים שעשיתי בחירוק שיניים, בגוף ממאן, גם אם לא ממש בנפש ממאנת, מעוררים בי במבט לאחור ריגוש מיני, או מאין התרגשות מפוכחת יותר, או שני הדברים גם יחד. מבחינה מסוימת, זה לא מוזר כלל. אנשים מתגרים לעיתים קרובות מדברים שהם לעולם לא היו רוצים להגשים במציאות. בפנטזיה, אין כאב שהוא ללא נשוא, אין השפלה שתאלץ אותך לכרוע ברך ולאסוף את רסיסי הכבוד העצמי. אתה לא פוחד להרחיק לכת ולחקור מפני שאתה מוגן מכל פגיעה של ממש מאחורי קיר זכוכית, ומתבונן בכל מבעדו.
בכל זאת, ספק אם די בהסבר הזה, מפני שבסך הכול לא מדובר בפנטזיה, מדובר בזיכרון. במידת מה, צדו השני והמוכר פחות של המשפט "בזמנו זה נראה כמו רעיון טוב..."
בזמנו זה היה בעיקר נסבל, ואילו עכשיו הידיעה שהייתי שם מבעירה חמימות לחה בין ירכיי.
יש משהו מאיים בהבנה הזאת. אולי העובדה שבאופן נורא ובלתי נמנע כלשהו, אני מצדיקה בדבריי את הגבר המיוזע, המסריח מתשוקה, שמסנן מבעד לשיניו "את יודעת שאת נהנת מזה." למישהי, לא לי, לא עכשיו, לעולם לא, ובכל זאת. אני קוראת את מה שכתבתי, ולמרות שבעיניי ההבדל ברור כשמש, לא נראה לי שהוא משתמע מהמילים.
אני נאבקת אתן, גוערת בהן, מתחננת בפניהן שייכנעו לרצוני ויטלו משמעות שונה, אבל לשווא.
לפני 20 שנים. 16 במאי 2004 בשעה 11:18