לא אוהבת לינאריות

עשיתי משהו. לא משנה מה. טעות. יותר מטעות. ובמשך כמה דקות איומות חשבתי שהכול נגמר. אני לא מאמינה שזאת הייתה הצגה, לא יכלה להיות. הכעס שלו, הייאוש שלו, האכזבה שלו, הם כולם חילחלו מבעד לקולו, מרוחק כשהיה. קהות משונה אחזה בי; רציתי לייבב, להתחנן, להסביר, אבל במקום זה שתקתי אל תוך השפופרת. בוכה קצת, עונה מדי פעם תשובות מסורבלות, מרוחקות, לא ממש קשורות למחשבות שמתרוצצות בראשי - אבל בעיקר שותקת.
שמעתי אותו נרגע. מחליט. הוא לא ישליך אותי מעל פניו. זה הולך להיות קשה יותר מעכשיו, אני הולכת לשלם, להתחרט, להוכיח. הוא ינהג בי ביד קשה מעכשיו. הוא מוכרח. האם אני מבינה? הנהנתי, אדישה לרגע לכך שהוא לא יכול לראות את ההנהון שלי. כן. כחכוח. כן, אני מבינה.
רציתי להודות לו, להסביר שאני באמת מבינה, שזו לא סתם מילה, להגיד לו שאני מפחדת, כמה שאני מפחדת... אבל לא אמרתי.
כל גופי עיקצץ מהצורך להתפלש לרגליו, לתת לבשר לצעוק פחד ושפלות רוח ותחינה ומסירות אין קץ. אבל שתקתי. לא היה שמץ של עוצמה בשתיקה הזאת. סתם שתיקה חלולה כמו קיר רעוע. ומאחורי הקיר, צרחות לאין מספר. כולן שלי, כולן שועטות וקורעות בדרכן שרירים וגידים ובשר. הוא אמר לי ללכת לישון עכשיו, למרות שמוקדם. למרות שלא אוכל להרדם. סתם לשכב במיטה בעיניים עצומות, כמו ילדה קטנה. אז הלכתי. וברגע שניתק, הצרחה פרצה החוצה, ארוכה ומקוטעת וחייתית. נדחקתי אל תוך פינה והמשכתי לייבב את כאבי החוצה, מייללת ושואגת כחיה. חיה קטנה ומצונפת, מייללת את כאבה אל ירח זכוכית וארבעה קירות. תהיתי האם הוא יודע מה עובר עליי. האם יש בו רחמים, או שהכעס הצמית את כולם.
"יש לך מזל שאני לא לידך עכשיו." היה מה שאמר. ואני לא חשבתי שזה מזל כלל. אני חשבתי שזה צחוקו המכוער של הגורל, מפני שרציתי להיות לידו, מפני שנוכחותו, כך חשתי, היא הדבר היחיד שיוכל לשכך את הבעירה הזאת, שמשלחת אותי להשתולל בין השמיכות כאחוזת טירוף, שגורמת לי להעמיק את נעיצת הציפורניים בבשר עד שהדם כמעט פורץ ואני נזכרת שאסור וקומצת את אצבעותיי לאגרוף ופולטת עוד צרחה חנוקה אחת. צחוק הגורל.
אחרי שנרגעתי קצת, שכבתי מרעידה בין השמיכות וחשבתי איך אני תמיד מרגישה חזק ולעצמי, ואיך לפעמים זו יכולה להיות מתת, אבל לעיתים קרובות יותר קללה. חשבתי איך בוקר בהיר אחד, לאו דווקא הבוקר הזה, קמתי וגיליתי שכל זה אמיתי. לא משחק תפקידים, לא שעשוע של מבוגרים, אמת מושחזת ומוצקה כמו להב הסכין שחתך בעורי. אני שלו, לא מפני שהרעיון מרגש אותי, לא מפני ששנינו מאסנו בסקס ונילי, אלא מפני שכך הוא. ושוב אין ההחלטה נתונה בידי.
ואני מפחדת. יש פחד טוב?