|
|
|
את ראויה ליותר, הוא כתב לי אחרי שצילמתי לו משהו שרציתי לקנות.
שלוש מילים שהצליחו לבלבל אותי קצת.
הוא חזר על זה שוב אחרי כמה משפטים.
מה ששלוש המילים האלו גרמו לי להרגיש, אף סשן שעברתי בחיים לא גרם לי.
וזה התערבב עם המבוכה של התמונה ומה שקדם לה ואני יודעת שתמיד הגדרתי את עצמי כטיפוס פיזי שמנטאלי מעניין לו את התחת פחות או יותר ;)
אבל וואלה, אם זה מה שאני אמשיך להרגיש, אני מוכנה לתת לו את הקוד הסודי למח שלי כדי שימשיך בקו הזה.
בעודי יושבת על המיטה ומהדקת את הביריות גנבתי מבט חטוף לראי- אויש תראי כמה את נראת מגוחכת, רשפתי לעברי.
זרקתי על עצמי שמלה התזתי בושם, הקטע של הבושם תמיד מצחיק אותי...הרי הוא לא באמת יריח אותו...
שיט, רסיסי אמת ניתזים לי על הפנים, אני עדיין יותר בשבילי מאשר בשבילו.
נעמדתי מולו ללא השמלה מובכת כל כך.
החזה שלי מבצבץ דרך שאריות בד שמישהו הגדיר כלבוש נשי וסקסי, כל זה מתחבר לביריות רשת שנגמרות בירך חשופה ומבויישת.
אפילו לא ידעתי מה לעשות עם הידיים שכל הזמן רק רצו להשתלב על החזה ולהסתיר את המחזה המצחיק הזה.
אז החזקתי אותן מאחורי הגב והיישרתי אליו מבט, בוטח וממתין.
ובמילים שלו, הוא התחיל לפרום לי את הקשר שהסתבך לי בין הלב והשכל.
דאאאאם, אני מרגישה כל כך סקסית שאני שוקלת ברצינות ללכת ככה מחר לפגישת עבודה.
את חושבת יותר מדי! הוא אמר לי.
כן... חשבתי לעצמי ודי שמחתי שאני כזאת.
כי זה נראה לי בכלל לא כיף לנהל מערכת עם מישהי שלא חושבת...
כאילו, אני לא שופטת וכל אחד והפאטיש שלו וגם אני פעם עשיתי מישהו שהיה יס מן עם קוביות בבטן שהוריד לי את כל החרמנות כשהוא לא חשב...
אבל, אני תמיד אהיה אחת כזאת עם עמוד שידרה, השכל שלי תמיד יעבוד וגם הרגש לא עלינו התחיל להסיר את קורי האבק כשהוא התחיל לפעום במהירות בתקופה האחרונה וגם הוא נכנס למשוואה.
פעם ריציתי, היום כבר לא, אם זה לא מרגיש לי, אני לא עושה.
אבל למזלנו, אני בוחרת לא לחשוב ;)
#זיכרונותיה של גיישה.
זוג נעליים אדומות.
רוצה לנקוש בעקבים ולהגיד שלוש פעמים "אין כמו בבית"
אבל אז השכל מתחיל בשלו ומתעסק בלמה לא להתחיל את המסע ולמה כדאי להמנע משביל האבנים הצהובות.
על הברכיים מול המראה זאת רק אני ועצמי והדמעות שזולגות ואני רק מנסה להבין למה הדמעות.
לב שבור, אגו חבוט, נפש שפופה, גוף מבולבל כל אלו הם לא מרגישים הסיבה האמיתית.
וכשהסרתי את האודם האדום ואת הלק הצבעוני, רגע אחרי שהמסקרה נמרחה לי בשבילים עצובים על הלחיים,
הרגשתי את זה, את ההקלה שבלהודות שפאקינג קשה לי ללכת בידיעה אל הלא נודע.
שקשה לי לשחרר את השליטה ולהכניס אור לאיפה שעד לא מזמן היה סגרירי ועצוב.
כי זה הרבה יותר קל להימנע מאשר לתת ללב ולנפש שלי להסתחרר ולהשתכר קלות.
להסכים לסמוך מחדש, להסכים לתת יד ולהיגרר להרפתקאה שאין לי שליטה עליה, לא על התסריט ולא על לוחות הזמנים.
אז כנראה שבגלל זה הדמעות, או אולי כי אני כל כך יפה כשאני בוכה :)
וסיפרתי לו הכל, על איך היה לי מישהו 17 שנים שגידל אותי ודרכו למדתי מה לאהוב.
ועל הפסיכולוג שנשכבתי לו על הספה.
ועל כל הממתקים שטרפתי בדרך. ועל הלב שנשבר לרסיסים והגוף שנסדק.
ועל כל מה שהשארתי מאחור ועל האדמה החרוכה שניסיתי לייצר ולא הצלחתי.
על החומות, המבצרים, הרצונות, החשקים, הסודות האפלים, הפחדים, החששות, התהיות, האכזבות.
#והוא עדיין לא הלך- וזה קצת מפחיד אותי, כי הוא נראה לי די שפוי ;)
האמנם...
עוד אבן נסדקת ואני פוסעת לעוד מדרגה בצעדים מדודים, עייפים.
כבר פשטתי את כל הבגדים בדרך, עירומה, צמאה, פוחדת, חשופה לכל פגעי מזג האויר.
כבר פשטתי את רב (?) התחפושות, ההגנות.
כבר הסרתי את רב (?) הנשקים, השריון והביצורים שאהבתי כל כך להתעטף בהם בגאווה.
ואז גיליתי שאני כאן כי אני רוצה להיות כאן.
פשוטה, כנה, קשובה, חושבת, חכמה, מבינה, שואלת, סקרנית.
עוד רגע מגיעה למגדל שעל החומה.
יש מבצרים וחומות שלא חשבתי שאי פעם אני ארצה להסתכל מה יש שם, מעבר.
פחדתי להסתכל לשם, לגלות דברים שימוטטו את כל מגדל האבנים הרחבות שבניתי בכזאת אדיקות.
והנה, אני פוסעת יציבה, זקופה, בצעדים בטוחים.
אני לא אפחד כשתצליף, תכאיב, תסטור, תנשוך, תדקור, תחתוך, תקשור, תחנוק, תכניע, תלטף, תנשק, תחבק, תזיין.
אבל רק תכניס שם רגש ואני אזחל מתחת לשולחן מפחד...
עומדת בחדר עירומה, הוא לא מכיר אותי, מסתובב סביבי, בוחן, בודק, אני נבוכה וצייתנית, אני שלו, כי הוא רכש אותי.
או
עומדת בחדר עירומה, הוא מכיר אותי, מסתובב סביבי, בוחן, בודק, אני נבוכה וצייתנית, אני שלו כי בחרתי להיות שלו.
עדיין תוהה מה מדגדג לי יותר את הבטן.
בשנה האחרונה די החבאתי את המיניות שלי מסיבותי...
פלוס, בשלב כלשהו הרגשתי לא רצויה ולא נחוצה לאורך זמן וזה גרם לגוף שלי וללב שלי להתנפץ לרסיסים. מה שלא היטיב עם הביטחון העצמי שלי.
אהבתי כל כך להסתכל בראי כשאני מזדיינת, לראות את הזונה יוצאת ממני.
אהבתי שנצמדים אלי, מלקקים, יונקים, דוחפים, מושכים, מלטפים, מחבקים, נוגעים.
מטיפוס סקסי שיודע להחביא את המיניות שלו, לא מצאתי אותה פתאום... היא נעלמה לחלוטין הדמות הזאת שהייתי בעבר ולא הצלחתי להגיע אליה כבר הרבה זמן.
היום הייתי בחדר כושר בעודי לובשת טייץ שחור וגופיה שחורה, כשנשענתי על כדור כסוף גדול, הידיים כלפי הריצפה, החזה מרוח על הכדור ויוצר זוית סקסית בעליל.
היא הגיחה לרגע, מי שאהבתי להיות,
ברוך שובך- התגעגעתי :)
