|
|
|
ואני רק רציתי להיות עץ קטן אפילו ננסי, אחד כזה שתשקה ויצמח ויפרח לפי כמות המים והאור שתשקיע.
אבל מה לעשות שאני עץ אורן גבוה עם גזע עקום ושורשים עמוקים שאפילו שאם תקשור אותו לעמוד תומך הוא יעקם את העמוד ;)
# אם הייתי רוקדת על עמוד, זה היה הדיסונאנס שאני חושבת שאני חתיכת זנזונת סקסית אבל בפועל אני נראת כמו שווארמה...
מחשבות לילה על שתילים.
אני פה כי מעניין לי, אני פה כי זה מחרמן אותי, אני פה כי זה מרגיש לי בטוח, אני פה כי זה מרגיש לי נכון, אני פה כי אני מרגישה שאתה מוביל אותי למקום בו אהיה טובה יותר, אני פה כדי לראות את הכישלונות שלי, אני פה כדי לראות את השריטות, הצלקות, החסרונות שלי, להשלים איתן ולנסות לשנות את הסיפור שאני מספרת לי עליהן.
אני פה כי עם כמה שזה נחווה לי מפחיד זה הפחד הכי בטוח ונעים שחוויתי אי פעם.
ואתה?
# עבר חודש והטקסט הזה קיבל משמעות שונה ועמוקה יותר וניחוח השיטחיות התפזר, נמוג ומשב ריח נעים וטוב צף מעלה.
הייתי כותבת את זה אחרת היום, אבל זה כל כך תמים וראוי להישאר זיכרון.
אם במקום להילחץ מפגישה עם 7 גברים שאני לא מכירה בסטטוס שלא מוכר לי לחלוטין, עם תרבות שונה לחלוטין משלי ולהעביר איתם יום שלם בעבודה, כשאני אחראית על היום הזה וארגיש שאני חורקת ולא אהיה בטוחה אם אני יכולה להגיד את מה שאני רוצה, ואלחץ מהיום הזה.
הכל היה פשוט יותר אם הייתי מציעה להם גנג באנג כדי לשבור את הקרח ;)
כן, זה בהחלט היה הופך את היום הזה למוצלח יותר עבורי ועבורם... חבל!
# תמיד טענתי שאני מדברת ממש טוב דרך הגוף...
הוא מניח יד אחת על ההגה ויד שניה על מוט ההילוכים ואני מסתכלת עליו.
הוא נראה בטוח והוא מכיר כל פיתול בכביש, גם את הרכב הוא מכיר כל כך טוב. הוא בדק שמן, מים, צמיגים, הוא לא פספס שום פרט בדרך.
שום דבר לא מפתיע אותו, הוא כבר צבר קילומטרז' די רציני.
כל הבמפרים, בורות הדרך, עצירות פתע, חיות שקופצות לכביש, את הכל הוא כבר מכיר ויודע באינסטינקט איך להתמודד.
יושבת לידו, על כביש מתפתל במכונית וינטאג', השיער שלי מתנפנף לו ברוח, אודם אדום וחצאית שחורה, גרביונים שחורים ונעלי עקב, עם חולצת כפתורים מכופתרת למשעי.
את המזוודה שלי הנחתי בתא המטען ואני מתסכלת עליו, על הדרך ועל עצמי בראי ומחייכת.
יושבת על קצה הצוק, רגליים יחפות עם לק אדום מתנדנדות להן בילדותיות.
הפחד כבר סיים להאיץ את הלב, כבר סיים לטלטל את הנשמה.
עכשיו כשכל הנוף פרוס לפניך ולרגלייך, את היחידה שבוחרת אם לקפוץ ולתת לו לתפוס אותך חזק ובטוח שם למטה או תוך כדי הנפילה.
את שקטה, מרוכזת ומתחילה לספור לאחור, לוקחת תנופה קלה עם הידיים, נעמדת, מציצה, חסרת נשימה מפחד, עוצמת עיניים, נושמת עמוק, הברכיים מתכופפות קלות, לוקחת תנופה, שתי הרגליים רועדות, אך בטוחות ואת פותחת עיניים כדי לראות הכל, איך את משחררת, קופצת, נבהלת, נופלת, נאחזת באויר, צוללת, כואבת, מבועתת ו- שלווה.
ואז המדריך בחדר כושר נכנס לשיעור שהוא מעביר בתחפושת של ערפד קשוח עם שוט בין הידיים.
#הלאווין שמח גם לך מאדרפאקר! אמן יתפס לך הצוואר על הרעב שעוררת בי.
רציתי לשאול עוד כל כך הרבה שאלות, מהותיות, חשובות, טיפשיות, ילדותיות, תמימות וזנותיות שיעשו לי סדר, יקצרו לי תהליכים ויתקתקו לי את הדרך כמו שאני רגילה.
אבל אז הבנתי שדווקא הדרך ממש מעניינת אותי, דווקא המסע הזה שמסעיר, מפחיד, מרתיע, מסקרן ומרגיע אותי יחד, הוא הסיבה שאני מתמגנטת, מתבוננת ומחכה שהוא יוביל אותי בקצב הנכון.
אחרי המקלחת עמדתי מול הראי עירומה, המים זלגו מהשיער והסתכלתי על הטיפות שמתגלגלות במורד הגוף, אחת מהן הגיעה לצלקת זעירה שמונחת לה על החזה שלי.
טיפה שניה התגלגלה לירך שם מונח לו כבר שנים חתך קטן שנגרם מסקלפל ונזכרתי בפחד שהציף אותי כשהסכין שלו פילחה את הבשר שלי ובטיפות הדם שטיפטפו על הסדין הלבן שכמו סם גרמו לסדין להתקמט, לאדרנלין לזרום ולנסוק או לצלול תלוי מאיזו זוית אני מסתכלת.
הסתכלתי על הגוף הזה שסוחב את הנפש שלי כבר די הרבה שנים.
הגוף הזה שהיה איתי שם בכל הרגעים.
המאושרים, העצובים, הבודדים, הכואבים, המרגשים, הנעימים, המפחידים.
הגוף הזה שלא משנה כמה השתמשתי בו או נתתי לאנשים אחרים לפגוע בו, מעולם לא איכזב אותי ותמיד היה שם לצידי.
והבטחתי לו ולעצמי שאני כבר לא מענישה אותו או אותי על דברים שקרו לפני שנים ואני לא אאפשר בחיים שיעשו לו משהו רע.
אני אשמור עליו ואגן עליו ואוקיר לו תודה.
לקחתי מגבת וספגתי כל טיפה גם את אלו שזלגו מהעניים.
השכבתי אותו במיטה, כיסיתי שיהיה לו חם ונעים ונרדמנו הוא ואני בחיוך :)
זה לא קורה לי הרבה אבל רציתי רק להכנס היום לתוך מעטפה, לכתוב כתובת, לקנות בול שצריך ללקק אותו כדי שהרוק שלי ילווה את המכתב כל הדרך ולשלוח את עצמי למקום אחר.
וואו זה היה יום קשוח.
