לפני 7 שנים. 9 באוקטובר 2017 בשעה 16:18
על הברכיים מול המראה זאת רק אני ועצמי והדמעות שזולגות ואני רק מנסה להבין למה הדמעות.
לב שבור, אגו חבוט, נפש שפופה, גוף מבולבל כל אלו הם לא מרגישים הסיבה האמיתית.
וכשהסרתי את האודם האדום ואת הלק הצבעוני, רגע אחרי שהמסקרה נמרחה לי בשבילים עצובים על הלחיים,
הרגשתי את זה, את ההקלה שבלהודות שפאקינג קשה לי ללכת בידיעה אל הלא נודע.
שקשה לי לשחרר את השליטה ולהכניס אור לאיפה שעד לא מזמן היה סגרירי ועצוב.
כי זה הרבה יותר קל להימנע מאשר לתת ללב ולנפש שלי להסתחרר ולהשתכר קלות.
להסכים לסמוך מחדש, להסכים לתת יד ולהיגרר להרפתקאה שאין לי שליטה עליה, לא על התסריט ולא על לוחות הזמנים.
אז כנראה שבגלל זה הדמעות, או אולי כי אני כל כך יפה כשאני בוכה :)
