אלומניום עם נגיעות צמר גפן

אני אגיע למלון מפונפן שמלה שחורה, נעלי עקב, שיער אסוף ואודם זנותי.

היה בנינו הסכם תסתכל לי בעיניים, את מכבדת אותו? תשאל ולא תסיר ממני את העיניים.

כן אני מכבדת אותו, אותך ואותי.

נהדר תחייך והעיניים שלך יזרחו.

אני אעמוד מולך, בלב הולם ואתה תתחיל משם. 

מעניין אם יהיה לי אומץ להגשים את הפנטזיה הזאת עם זר גמור. 

המעלית נפתחה, צעדתי פנימה, הוא הביט בי, החזרתי חיוך. 

האפטיירשייב שלו, זה היה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להחזיר אותי לחיים.

סליחה רציתי להגיד לו, אני יכולה להסניף אותך? יש לך פשוט בדיוק אותו הריח של זה שאני אוהבת כשהוא אוהב את הגוף שלי.

אבל התאפקתי, הנהנתי לשלום בחיוך כשהוא יצא ואמר לי שיהיה לך יום מעולה.

וחשבתי שאולי באמת זה יהיה יום מעולה. 

לא זזתי, כי פחדתי ממנו, הוא הצמיד את השפתיים שלו לשלי והפסקתי לנשום. 

את פשוט מטריפה אותי הוא לחש לי וליטף את הלחי והצוואר. 

הוא התרחק קצת והסתכלתי על הסנטר ועצמות הלחיים המסותתות שלו. 

אני אוהב אותך, אני חייב להראות לך כמה אני אוהב. 

ואני צריכה להראות לך כמה אני שונאת לחשתי בלב.

לקח לי זמן, אבל הראתי לו בסוף. 

רק רציתי לנוח, לתת לגוף למלא מצברים שכבר כל כך נשחקו, להיות באיזה מלון ספא מפנק רק עם עצמי, לאכול מעולה, לנוח המון ושכל הזמן יעשו לי מסאז' אפילו לא אכפת לי איזה, רק שיהיו טיפולים נעימים שיעזרו לגוף שלי להתחזק ומדי פעם כשיתחיל לשעמם לי, אני אוציא אותך ואשתמש בך למילוי צרכים בסיסיים ואחזיר לקופסא.

כן, זה בדיוק מה שבא לי עכשיו

אני יודעת שכשעינית את נפשך ואת גופך, חשבת עלי, הבטחת שהשנה תפסיק, החלטת שהשנה תהיה טהור, לא תפגוש אותי, לא תחמוד אותי, לא תחשוב עלי אפילו ותוך כדי המחשבה הזאת, זלגתי ללא שליטה לסצנה בה נפגשנו בפעם האחרונה. 

אני יודעת שכשלבשת חולצה לבנה וכיפתרת את הכפתורים, עצמת עיניים לרגע ועמדתי שם עם חיוך קטן בזוית הפה, עירומה, ידיים שלובות ברוגע על החזה מתבוננת לך בעיניים.

ופתחת אותן במהירות כדי לא לחטוא כל כך מוקדם. 

אני יודעת, כי פעם גם אני הבטחתי, כבר הפסקתי, כי היה שלב שהבנתי שאם אני אמשיך להבטיח אני אחטוא, ארמה, אשקר ואבגוד בעצמי.

לי כבר אין מלחמות מיותרות, אני כבר יודעת מי אני, מה אני אוהבת ומה עושה לי טוב וגם אתה שם במשוואה, למזלך, למזלי, למזלנו. 

לילה טוב הלכתי לפנטז אותך, לתכנן את החטא הבא.

אני חושבת שסלחתי לזה ששבר לי את הלב, לזה שהכאיב לי, לזה שנתן לי יותר מדי אהבה, לזה שגרם לי להרגיש ילדותית מדי, לזה שגרם לי לפקפק בעצמי, לזה שגרם לי לצום גברים, לזה שגרם לי לברוח מרב טוב ולזה שגמר לי בפה למרות שביקשתי שלא. 

עכשיו רק נותר לי לסלוח לעצמי על זה שלא למדתי את כל השיעורים הרצויים, מכל אלו שסלחתי להם השנה. ולקוות ששנה הבאה אני לא אצטרך לסלוח כל כך הרבה🙃

רק רציתי להניח את הראש, לחבק את הרגליים ולנוח לידו. 

לתת לגוף את המנוחה שהוא צריך, לתת למחשבות לנדוד לעננים, לתת למוסר להעלם ולצדקנות להתנדף. 

רק אני, הרגליים הצמודות לחזה, הראש שלי והכתף שלו כשאני נחה. 

זה בדיוק מה שאני צריכה. 

חבל שזה בלתי אפשרי: (

אני מפחדת אמרתי לו כשהוא השתהה לרגע.

ממני או מעצמך? הוא שאל.

ישבתי מולו התבוננתי והשפלתי מבט לסירוגין, היה לי כל כך הרבה מה להגיד, אבל שתקתי. 

הוא הצמיד אותי אליו, אל השקע זה שבין הצוואר לכתף וחיבק אותי חזק ועוטף. 

חיבוק שגרם לי להרגיש שהקרקע נשמטת לי מבין הרגליים ואני צונחת למיטה ענקית, רכה ונעימה. 

נחתתי עליה בשקט, התמסרתי לרוך, לטעם, לריח, למילים, לתשוקה לכל מה שהוא הצליח להוציא ממני ומהגוף שלי כשהוא דיבר איתו בצורה כל כך עמוקה וממוקדת. 

פעם הייתי שייכת למישהו והוא נעלם מחיי, הוא השאיר אותי תלויה באויר, תלושה מכל מה שהכרתי, ידעתי והייתי רגילה אליו.

כל השיגרה שלי נעלמה, לי לגמרי, כל תחושת הערך העצמי שלי נחבטה והתבוססה בדמעות ורחמים עצמיים. 

זה שבר לי את הלב וכתבתי את זה ועל זה והיה לי בלוג בכלוב, שהוצאתי בו את כל מה שאני מרגישה, חושבת, חולמת, מפנטזת ונזכרת.

זה גרם לי להכיר ולחפש ריבאונדים בצורה מאוד קלה (היי לכל הזיונים המעולים שיצאו לי בתקופה הזאת ושאת רובם המשכתי גם אחרי😉) 

זה גרם לי לפתח צד שלא הכרתי בעצמי, גיליתי שאני כותבת ממש טוב, שיכללתי את היכולת הזאת בבלוג ההוא שמחקתי, כי הוא באיזשהו שלב הרגיש לי לא רלוונטי. 

זאת אותה יכולת, שכשנזרקתי מכל החיים המגניבים שלי לחיים חדשים, הראתי לכולם ברשתות החברתיות את הכתיבה שלי.

זה גרם לעוד אנשים להכיר אותי, לעקוב אחרי ולי זה גרם לפתוח עסק חדש. 

ואני מספרת את זה כדי שתדעו שאם תהיה לכם השנה התמודדות לא כיפית, מבאסת או אפילו קשה, היא מכינה אתכם לשלב הבא שלכם והוא לגמרי יהיה מוצלח. 

שנה טובה ביצ'ס🍎