רציתי להגיד לו ששיחררתי אותו ואותי, שאני כבר לא צריכה אותו ואת הזכרונות שהוא הטביע בי, כל כך עמוק ולפעמים כל כך חזק שלא הצלחתי להבחין בין מי אני ומי הפכתי להיות בגללו.
רציתי להגיד שאני לא יכולה לסלוח לו למרות שעברו המון שנים.
רציתי להגיד לו שאין לי מושג אם בגלל החוויות ממנו והסיוטים שהוא העביר אותי, הפכתי להיות מי שאני היום.
רציתי להגיד לו שבגללו פגשתי כאן, בכלוב כל כך הרבה אנשים מעניינים, כי ניסיתי לשחזר הלוך וחזור את הרגעים האיומים ההם כדי לחמול בעיקר לעצמי על מי שהייתי ומה שאפשרתי.
רציתי להגיד לו שבוודאות בזכותו היה לי שולט 17 שנים שסיפק לי הרבה רגעי אושר.
רציתי להגיד לו שלמרות שהוא דפק לי את החיים דווקא הם חייכו אלי ועדיין מחייכים ועד עכשיו הם ממש אחלה.
רציתי להגיד לו שלמרות שהוא שילם את חובו לחברה, הוא לא פרע את החוב מולי ושאם הוא היה מתקשר אלי לפני שנתיים רב הסיכויים שהייתי נוקמת בו בצורה הכי מינית וקשה שקורבן יכול ל"החזיר" לתוקף.
אבל, כשהוא התקשר והציג את עצמו כל המילים נעתקו, כל הדם אזל לי מהגוף ופשוט ניתקתי, גם בפעם השלישית שהוא התקשר ברציפות.
ועכשיו, כשאני חמושה בנייד ומקלדת אני חזקה יותר, חכמה יותר ומוגנת ואולי אני אצליח אי פעם להתקשר ולסגור את זה באמת.
כרגע אני משחררת את שנינו ממסע החיים הזה, מהשלשלאות הכובלות, מהריחות, הטעמים, הכאבים והזכרונות.
משחררת ובוחרת להסתכל על מי שאני היום ועל אותה ילדה בת 12 שניהלה אותי מאז כל כך הרבה שנים.
יש לה מקום בתוכי, אבל הוא כבר הרבה יותר קטן מהמקום שהיה לה בעבר.
אז רציתי להגיד לו ולא אמרתי כלום, אבל גם להגיד לעצמי זאת התחלה לא רעה בכלל.
