פינת הפנאי - מתחת לחגורה

מתחיל להישבר לי מהעומס הנוראי הזה.
הצטברה לי ים של עבודה בגלל ההיעדרות המאולצת .
וכמובן שגם העבודה החדשה זורמת .
שיט,
עד שאדביק את הפיגור ...אתמוטט.

וגם תקופת המבחנים לא בדיוק מוסיפה לי נחת.

עוד מעט מקלחת , ולמיטה.
עייפה, עייפה, אבל לא ממש מרוצה.

לילה טוב.

בקושי הייתי פה , ועד שכבר חזרתי ....לפחות שיהיה אוכל נורמלי .
כנראה שצריכה לחזור ללחוץ על הטבח . אופס , סורי...שף.
אבוי לי אם ישמע שכיניתי אותו טבח. 😄
מרקים: צח ושעועית.
עיקרית: עוף צלוי , פרוסות בשר, שניצל עוף, חתיכות הודו מוקפץ, דג סלומון.
תוספות: תירס, פתיתים, תפוח אדמה בתנור.
סלטים: סלט ירקות, חומוס, כרוב אדום, כרוב לבן, פלפל , בורגול.סלק.
קינוח: פרי , לפתן , עוגה.

והכל למעט הקינוח...טובע בשמן.

איכס.

נכנסתי , סקרתי את השטח , לקחתי תפוז ויצאתי .

לא נורא, נגיע הביתה ונאכל משהו נורמלי .או מקסימום בדרך נחטוף משהו.

צריך להוציא חוק נגד שימוש מופרז בשמן .

סוף סוף, יום ראשון שחוזרת לעבודה סדירה, כלומר בלי יציאות וסידורים.
אני מאלה שיש להם מוסר עבודה דפוק.
כשמגיעה לעבודה אז מגיעה לעבוד.

ים של עבודה הצטברה.
אבל מאושרת לשקוע בזה.
אין כמו עבודה להשכיח .

יאללה שיהיה יום טוב ופורה.

עכשיו, השנייה הזו נכנסתי הביתה.
ומחר שוב השכמה ב4.
אוףף...אני צריכה קצת חגים.

הבחינה עברה בשלום, כמו תמיד , מה שלא ידעתי למדתי באמצע המבחן.
אני מומחית ללמוד תוך כדי.
אין מה לעשות? זה מה יש ,
כשעושים כל כך הרבה דברים זמנית,
אז משהו מתפנצר .

מזל שעבר בשלום,

עכשיו קצת מיילים, לו"ז למחר ,
מחר עולים לקבר , אחר כך פיזור .
עו"ד וכל מיני בלבלת אחרת.

די, שיגמר כבר,
הנחמה היחידה , מחר יום רביעי , אחריו חמישי , שישי ....והללויה שבת.

הרגע התקשר הבעל, לוודא שחזרתי בשלום, וכי עומדת בתוכנית שקבעתי לי.
בין היתר הוא שאל אם אכלתי צהרים?

ועכשיו נזכרתי, שהארוחה האחרונה שלי היתה אתמול בשעה 16:00, אכלתי שווארמה בבגט.
לא יאומן...

בינתיים התוכנית דופקת, סיימתי את הארגונים למחר. הייתי בטכניון, גם בעבודה ביקרתי.
אפילו להתכונן מעט .
ובארבע יוצאת ללימודים.
פוווווווו איזה יום מעייף.
כולה עוד לא השעה 13:00 , וכבר הספקתי ים של דברים.

כמו שאבא שלי היקה נהג להגיד , זה הכל שאלה של ארגון.

שימשיך כך, ואולי היום לא אגיע סחוטה כמו אתמול .

את הלו"ז של מחר , יותר מאוחר אסגור , יש גבול ,

אוףףף, שיגמר כבר היום הזה .

מפחיד אותי לחשוב על מה שמצפה לי היום.
בבוקר לנסוע לעיירה לאיזה חצי שעה , לסגור את העלייה לקבר מחר.
חוזרת ומשם לטכניון. אחרי הטכניון הדרכה.
סידורים של העבודה שלא סובלים דיחוי.
בערב לימודים , ושם גם מצפה לי מבחן שאפילו לא יודעת על מה ,
וכנראה שהולכת לבייש את הפירמה בענק .

מה שאעשה , אדחוס את העיירה ברבע שעה, את רוב הארגון אעשה מהדרך. אחזור יותר מוקדם. לטכניון אקדים כך שתיוותר לי איזה חצי שעה לפחות להעיף מבט על חומר הבחינה , שאדע לקראת מה הולכת.
ברגע שאסיים בטכניון יותר מוקדם , גם אתחיל את ההדרכה יותר מוקדם, וארויח עוד חצי שעה של הכנה למבחן.

פוווווווווו, חתיכת בלגן.
תודה לאל שמחר מסתיימת השבעה.

אבל בעצם, נכנסת למערבולת עוד יותר גדולה של לחץ וטירוף בזמנים.

נו, אין מה לעשות?
קיטורים לא יעזרו לי .

מתארגנת ויוצאת לדרך.

יום טוב.

סביר להניח שהפוסט הזה יגנז בעוד תקופת מה. יותר מידי חושפני ומסגיר . אבל חשה צורך להעלותו .
בעקבות האירועים האחרונים , מציפים אותי זכרונות מהעבר שלי . ויש לכך הגיון .
הקטנטונת שהתייתמה בגיל 16, מזכירה לי את עצמי , בגיל 19 איבדתי את 2 ההורים, בהפרש של חצי שנה , ראשית אבא ואחריו אמא שלא יכלה להחזיק מעמד בלעדיו. הגעגועים אכלו אותה , וכשנפטרה חיוך של אושר היה נסוך על פניה .
זו היתה התקופה בה הכרתי את הבעל מקרוב.
מובן, שכולם וכמובן כולם נחלצו לעזרה, כל העיירה הקטנה הגיעה לוילה של ההורים. כולם הושיטו עזרה , כולם סוככו הגנו פנקו.
גם מהצבא הגיעה משלחת. הייתי אז בפרוייקט תלפיות. וכל המחזור שלח מסרים, וטלפונים אוהדים. התברכתי בחברים טובים שמלווים אותי עד היום.
אבל, עולם כמנהגו נוהג , הסתיימה השבעה , ואני בעקשנות של פרד (מה שמאפיין אותי עד היום). החלטתי שאני מסתדרת לבד.
את העסקים של האבא העברתי לטיפול העו"ד , הוא השכיר חלק , חלק מכר . דבר שהבטיח לי הכנסה קבועה ויפה .בצבא הלכו לקראתי ואפשרו לי יומיות .
את הוילה סגרתי , גדולה מידי היתה עבורי , ועברתי לדירונת קטנטונת שהתאימה לי .
אחד מכל המבקרים התמיד, הגיע יום יום. ואפילו מספר פעמים ביום. תמיד היה שם לצידי , הושיט עזרה . והפך את עצמו לדמות קבועה בחיי.
עלם חמודות, מודה ומתוודה מעולם לא משך את תשומת ליבי, הכרתי אותו מאירועים של העיירה ומבית הספר לא כל כך. אני למדתי בפנימיה הארורה. והוא סיים בהצטיינות את ביה"ס המקומי .
וגם גדול ממני במספר שנים.
במשך הזמן , גם הפקדתי בידיו מפתח, היה לי מאוד נוח להגיע ולמצוא דירה מצוחצחת ואוכל טעים על הכיריים. הוא המשיך בשירות קבע ותיאם את מקום השירות בסמוך לעיירה, כך שתיד היה זמין לרצונותי.
לא היה בהתחלה שום מגע מיני ביננו. התייחסתי אליו כאח בוגר . דמות אבהית . למרות שלא כל כך גדול ממני .אבל היה רציני וכל דבר זכה אצלו להתייחסות קפדנית.
להיפך נהגתי ללגלג על הרצינות התהומית שלו . הצחיק אותי כשראיתי אותו מכין את רשימת הקניות , ואפילו כותב את העלויות בצד , על מנת לא לחרוג מהתקציב שהקדיש לכך. הכל היה מחושב מארגן ומתוכנן מצידו, ובעצם עד היום זה כך.
התקדם והקרירה שלו פרחה בצבא . שם הוא נודע כקצין הקשוח וקפדן אבל הוגן. ואת החיוכים המעטים שלו זכיתי אני לראות.
במחיצתי היה משתנה, לא היתה לו ברירה. ראינו סרטים ביחד. העברנו לילות וימים משותפים. בישלנו ביחד. נסענו לחופשות , המתקנו סודות . ותמיד הפריע לי שלא הביא איזו בחורה הביתה.
והוא גבר נאה , בלונדי עם עינים כחולות מהממות. וידעתי שלא מעט בחורות חלמו עליו בלילות.
אפילו שאלתי אותו יום אחד אם טרם יצא מהארון? ואם זקוק לעזרתי ?
ענה בחיוך , שלא....להיפך מחבב מאוד את בנות המין היפה.
אז...למה?
ככה, ולא הוסיף דבר.
ככה, שיהיה ככה.
מסכנון שכזה , היום כשחושבת על זה. ישן בחדר הסמוך , ושמע את הפעילות המינית הסוערת שלי עם החבר התורן לאותה תקופה.אפילו שימש כמזכירה מסורה והיה מעביר לי הודעות שזה או אחר התקשר.
יודעת שהבחין כי אני לא ממש "נורמלית" .השריטות שעיטרו את פני החברים התורנים העידו על משהו חריג.
הבחין ושתק.
לא שאל מעולם.
לפעמים כשלא היה לי שק איגרוף מצוי , נהניתי להתעלל בו . לא באופן רציני , לזה לא ממש הגעתי אז , אבל בכל מיני משימות מטורפות, מאכלים חריגים, לצאת מהמקלחת חצי עירומה ולקבל מסג'.
כשהכעיסה אותי התנהוגות השלוה והמתונה גם דאגתי שישמע היטב את קולות ההתעלסות שלי .
שמע ושתק.
חלפה שנה. סדר יום רגיל, שגרה מבורכת. שפקעה ב....אזכרה.
יש לנו חוק במשפחה , לא לבכות לעולם במחיצת אחרים. אבא ואמא תמיד אמרו שמותר לבכות אבל לבד. אסור להישבר . כך חונכתי , וכך נוהגת עד היום.
חזרנו לבית. ואני מתה לבכות, והאדיוט המגדול שם, ולא עושה סימן שרוצה לזוז.
בסופו של דבר , פשוט הבהרתי לו שרוצה שילך.
סירב,
היום אני איתך. לא עוזב אותך לבד. מרגיש שזקוקה למישהו לידך.
נו, חתיכת פסיכי, לא מבין שצריכה לבכות?
פתח את הידים בחיבוק רחב.
בואי , אני פה.
לא,
כן,
ולראשונה מאז הכרתיו. נגע בי בלי רשותי , אסף לחיקו. וספג את הבכי , הדמעות, ןהאנחות הכבושות.
אז גם היתה הנשיקה הראשונה האמיתית. לא נשיקת אח לאחות.
הנישואין היו מעין תהליך טבעי .
והבהיר לי שיודע שבכל קשר, יש אחד שאוהב יותר ואחד שאוהב פחות, אבל יותר ממאושר לתת את היותר .

ומאז אנחנו ביחד .