מלחמה ושלום
(רשומה ישנה , וכן מודה, אני במתקפת געגועים ממתינה שיחזור)
שניהם חברים טובים טובים. הבן שלי והחבר שלו.
לשניהם אותו שם פרטי, שמאלץ אותי, בבית, לדבר בשמות משפחה, כמו בצבא.
הם מכינים שיעורים יחד, משחקים יחד, קמים יחד, אוכלים יחד, ממציאים יחד...
והם גם רבים מריבות קשות קשות.
אחת כזאת קרתה אתמול. היו מכות היה בכי, הגיעו טלפונים נסערים אלי למשרד. יכולתי לשמוע שהבן שלי נסער. זה המשיך בלילה. כל הלילה עבר עליו בקיטועין. קצת הוא ישן, קצת הסתובב, קצת החליף מיטה, ושוב קם ושוב נדד.
הבוקר יש טיול. משהו מהתרגשות הבוקר, הניסה את זכרון הלילה. נגררתי מהמיטה (בדרך כלל אני הגוררת), נדבקתי בהתרגשות, הכנתי כריכים...
מצלצל האינטרקום.
נו בטח, זאת השעה של החבר. כמו שעון 7:30 - הוא כאן. אלא ש.... איך חבר? איך? כיוון שהאינטרקום מקולקל, אנחנו מעלים השערות, תוך כדי התארגנות אחרונה: זה בטח השיפוצניקים של השכנה.
אלא שהיה משהו ידידותי בצלצול. כזה קופצני כזה.
אני פותחת את הדלת בזהירות ומציצה למדרגות.
"הייייי, זה החבר שלך" אני אומרת
והבן שלי, ראיתי איך העננים נעלמים לו, והפה בולע חיוך, וקמט בא לו למרכז המצח ובארשת שמתאמצת לשמור על כבוד עצמי הוא אומר: "מה הוא עושה כאן?" במין התרסה ממולמלת.
הדמות הנקראת "החבר" לא מהססת: "באתי לבקש סליחה".
וזהו. נגמר. נשכח כלא היה.
אפילו לא עשו שיחות הבנה, הבהרה - כלום.
למי יש זמן?
החיים טובים, יש טיול, שמש חוץ - למי יש כוח עכשיו לעננים?
הלוואי עלי.
הלוואי עלי להעיף ככה, את כל השטויות האלה שדבקו בי. יאללה כועסת שמא כועסת. הנה, ´סתכלו כמה קל.
הלוואי על כולנו , לזרוק במחי יד , לחייך חיוך רחב , ולהעלים משקעים בהרף עין.
פשוט להגיד סליחה !
לפני 18 שנים. 18 ביולי 2005 בשעה 19:32
