התעוררתי לפני שעתיים. כרגיל בשעה היעודה . אני מתעוררת בשעה 4 לפנות בוקר . לצורך עבודה. ומרוב ההרגל הטבוע בי , אפילו בשבת ובחג . לא מסוגלת להמשיך ולישון . המחוגים מורים 4 ...ודולי מזנקת מהמיטה. אני גם לא מסוגלת להתפנק במיטה. מקנאה באלה שנכנסים לתוך היום בניחותא. פוקחים עין אחת. מסתובבים לצד השני, מחבקים את הכרית חוטפים עוד נמנום קטן. עוד התכרבלות. עוד פיהוק , ואז באיטיות שולחים רגל אחת החוצה מבעד לשמיכה. ואחריה עוד אחת. עד שהגוף כולו מגיח החוצה. ואז בפיהוק פוסעים למקלחת.
הלוואי והייתי מסוגלת. ברגע שמתעוררת...זהו. לא יכולה לסבול את המיטה. מיד החוצה. מצעים על החלון.מדליקים את הבולייר. תוך רבע שעה מקלחת, צחצוח שיניים , כוס נס כרסום משהו ...ואאוט.
מכיוון שמכירה את עצמי , כופה על עצמי ללכת לישון מקסימום בחצות או באחת. יודעת שאם לא אשן לפחות את הארבע שעות. למוחרת זה יתנקם בי. לא בשעות המוקדמות. לקראת סוף היום. העייפות תשתלט עלי.
למרות זאת. אתמול...המשכתי והמשכתי. חצות חלף. השעה אחת עברה. שתים הגיע ונגמר..., ואני בשלי. תוקפת את העבודה. מודה לאל שיש לי את הפתרון המושלם לעשייה בלתי נלאית . עבודה ...עבודה ...עבודה ...ולסיום שוב עבודה.
ההספק עצום. עוברת על הקבצים במחשב. ממש מרוצה. ים של עבודה הספקתי.
מודעת לעובדה שלמרות שהספקתי המון. זה לא נגמר. העבודה שלי לא מסתיימת. יש עוד ועוד ועוד.
אבל, היום מודה לאל. על העבודה הבלתי נגמרת הזו. על העבודה ועל יכולת ההשתקעות שלי בתוכה.
לפני 15 שנים. 13 ביוני 2008 בשעה 3:57