כל בוקר כשיוצאת לעבודה, או כשחוזרת או כשססתם נוסעת. תוקפת אותי קנאה.
אני נמצאת ברכב, בין 4 קירות של הרכב. מרגישה כלואה , צופה בקנאה עזה ברוכבי האופנועים.
כל כך מכירה את התחושה של הרוח שמכה בפנים וחודרת מתחת לקסדה. את האוויר שמתערבל מסביב,
תחושת האדרנלין כששועטים קדימה , מבצעים סללואים נמוכים בין הרכבים. מגיעים בגאווה לתחילת הטור ברמזורים. מביטים אחורה בפקקים בכבישים ובחיוך ניצחון דוהרים .
כל כך חסרה לי התחושה הזו.
הבטחתי לפני שלוש שנים למשפוחה שלא אעלה יותר על אופנוע , ההבטחה ניתנה אחרי תאונה , ותאונה שלא באשמתי. הרי ידוע שאנחנו למרות שסופר זהירים, חשופים יותר לסכנות , בגלל כל הנהגים המטומטמים שחושבים שהכביש שייך לאבא שלהם, ואמא שלהם היא בטח מלכת הכביש אבל לא בהקשר של שייכות וצמיגים.
עברתי תאונה שיצאתי ממנה בשן ועין. אבל יצאתי וזה מה שחשוב, ואז ברגע של היסח דעת כשראיתי את הדאגה שנשקפת מעיני המביטים בי, נכנעתי והצליחו לסחוט ממני הבטחה שלא אעלה על אופנוע . החוקי חזר הביתה וכהרף עין מכר את הכלי , חושדת אפילו שבהפסד , פשוט על מנת לתת תוקף לעובדה , ועל מנת שלא אתפתה לעלות עליו. למרות שאם הבטחתי אז הבטחתי , עומדת במילה.
עומדת במילה , אבל...מתה מקנאה כשרואה אותם על הכביש ,
מה שנותר לי לעשות הוא להתחיל לשכנע את המשפוחה שהבטחה היא בתוקף לכמה שנים, ואחרי כמה שנים התוקף פג.
סתם מדברת, יודעת שלא ילך , אבל בטוח שאנסה .
אוף אוף אוף, למה זה היה צריך לקרות ?
פשוט מבאס המצב הזה.
לפני 15 שנים. 23 באוקטובר 2008 בשעה 4:35
