אגוזים לתבשיל
איש אחד, בפרס, נשלח על ידי אשתו אל המרתף, להביא לה משם כמה אגוזים שהיתה זקוקה להם לתבשיל האהוב עליו לארוחת הצהריים. שמח ועליז, כשפיו מתמלא רוק לעצם המחשבה על העונג הצפוי לו, דחף האיש את ידו עמוק לתוך הכד בו היו מצויים האגוזים, חפן מלוא אגרופו, ומשך ידו החוצה להוציאה מהכד.
אך אבוי, בפתח הצר של הכד נתקעה ידו, והוא לא הצליח לשחררה. ככל שניסה למשוך חזק יותר, כך כאב לו יותר. ניסה לסובב את הכד, לנענעו – לשווא. היד נשארה תקועה בפתח, בשרו נשרט, האדים וכאב. צורח מכאב ומכעס רץ אל אשתו כשהוא אוחז בכד בידו השניה. "ראי מה קרה לי בגלל האגוזים שלך!!" צעק עליה. אחד השכנים ששמע את קריאות הבכי והכעס, נכנס אליהם ושאל מה הבעיה. סיפר לו האיש מה קרה. "אני מוכן לעזור לך", אמר השכן, "בתנאי שתעשה ב-ד-י-ו-ק מה שאגיד לך!" האיש הנואש שידו החלה מתנפחת ומכחילה כי הדם לא יכול היה לזרום אליה, אמר לו: "אני מבטיח, מבטיח לעשות כל מה שתגיד, רק עזור לי בבקשה!!" אמר לו השכן: "אוקיי, עכשיו דחף את ידך התקועה פנימה אל תוך הכד!" האיש נדהם. "מה פתאום פנימה! הרי אני רוצה להוציא אותה החוצה!! עד שהצלחתי לשחרר כמה סנטימטרים עכשיו אתה רוצה שאדחף פנימה!" נזף בו השכן: "הרי הבטחת לעשות כל מה שאגיד לך, נכון? דחף את ידך פנימה!" בלית ברירה, עמד האיש במילתו ועשה כפי שהבטיח, דחף ידו פנימה. "עכשיו", המשיך השכן, "פתח את אגרופך, ושחרר את האגוזים שתפסת חזרה אל תוך הכד!" בקשה זו ממש הרגיזה את האיש, הרי אשתו זקוקה לאגוזים עבור התבשיל האהוב עליו! אבל מאחר והבטיח לעשות כל מה שהשכן יבקש – לא היתה לו ברירה אלא לפתוח את היד ולשחרר את האגוזים פנימה.
"ועכשיו" אמר השכן, "עשה את ידך קטנה ככל האפשר, ושלוף אותה החוצה מן הכד!" עשה האיש כדבריו, וידו הנפוחה והחבולה השתחררה. "בסדר, בסדר", אמר לשכן, "היד שלי השתחררה ותודה רבה לך! אבל איפה האגוזים שאני צריך?!" בשמעו זאת, הרים השכן את הכד, היטה אותו בשיפוע על השולחן, נתן טפיחה קלה או שתיים בתחתיתו, ואל השולחן גלשו כמה אגוזים שהאשה היתה זקוקה להם לבישול. בעל הבית פער עיניו בתדהמה, איך לא חשב על רעיון כזה קודם..
אל תראו את הסיפור הזה כל כך תמים ופשטני... חבויות בו כמה נקודות שדי מעוררות למחשבה – כמו תפסת מרובה לא תפסת, ושלפעמים צריך לשנות את זוית הראיה ולעשות דברים לא בדרך הרגילה והמקובעת.. ושלפעמים, בשביל להתקדם קדימה צריך קודם לסגת אחורה, ועוד..
לפני 20 שנים. 3 באוגוסט 2004 בשעה 19:15