פינת הפנאי - מתחת לחגורה

הבן נשאר לשבת. באסה אמיתית.
הוא פשוט חסר לי . עצם הנוכחות שלו , הבלגן שמשאיר תמיד . כן, אפילו הבלגן.
הוא תמיד נכנס בריצה , בלקסיקון שלו כנראה לא נמצא המושג הליכה. תמיד בתנועה . הלוך ושוב. מתפרץ הביתה, דוהר במדרגות . נכנס לחדר כושר שועט על ההליכון. מתאגרף מול שק החבטות. מקלחת איטית וממושכת, מחשב וכמובן שיחות אינסופיות בפון, יש לו אולי מליון חברים. , כל זה עד שמגיעה החברה ואז...אפשר לשכוח מקיומם. הם מבצעים גיחות למקלחת, למקרר , ואז שוב נעלמים מעבר לדלת המוגפת.
הוא כל כך מלא רוח חיים, תוסס רענן דינמי ונמרץ, ממש פצצת אנרגיה מתפרצת.
ועם כל זה , היחיד שמצליח לנתק אותי מעבודה זה "הקופיף הקטן". לפעמים מחליט שזהו אמא עבדה מספיק , נוקש בדלת חדר העבודה . נכנס ומודיע בדרמטיות ש: "זהו , עכשיו את איתי , חסל עבודה, העבודה לא תברח ..." ועוד כהנה וכהנה הצהרות , ופשוט יוצאים ל:ריצה , או לנגינה על הפסנתר , או סתם שיחה חברית ליד שולחן האוכל, מנשנשים ומלאטים סודות, יודעת שרק בפני הוא שוטח את כל הסודות הכי כמוסים שלו ,
ולפעמי ם סתם בחדרו, הוא שרוע על המיטה שבקושי מכילה אותו למרות גודלה. בוהים בטלויזיה, אוהבת לסבך את אצבעותי בשיער השופע ,(היום כבר לא כל כך לאחר תספורת המארינס). מתבוננים בטלויזיה , התמונות רצות , אפילו לא מבחינים בתוכן, סתם שתיקה נעימה ואופפת שכזו.

שיט, כמה שהוא חסר לי .
התקשר מספר פעמים, הודיע שהכל בסדר , סיפר שהיה ...וואלה לא מאמינה , בבית כנסת . ואפילו נהנה . טוב , שיהיה.

תיאם שנקפוץ לבקרו , ביקש שנביא את החברה. ו....אחרי רבע שעה נימוסית , נתחפף משם, נשאירם ביחד. ונחזור לאסוף אותה בתום הזמן המוקצב.

יא חתיכת פרעוש.