לעיתים נדירות אני מרגישה פחד. אתמול רעדתי מפחד. הרגשה נוראית. הרגשה של חוסר אונים.
אני בכביש 6 מטפלת באיזה אירוע. ושומעת על התאונה בצפון.
מודה ומתוודה. הרגשתי צמרמורת בכל הגוף.
החזיר אותי בבת אחת לאסון המסוקים. אותה תחושה . הדימוי של יד חונקת מתאים. יד לופתת את הלב. ולא מאפשרת לנשום.
אני באמצע עשייה שיודעת שלא יכולה להפסיק , והלב והראש במקום אחר . טלפון מהיר הרגיע שהוא לא היה באוטובוס הזה.
אבל...
ועדיין לא יודעת כמה אנשים שאני כן מכירה היו בתוך האוטובוס.
והאמת....גם חוששת לברר.
לא עכשיו, אין לי יכולת להתמודד כרגע עם עוד אסונות ומשברים. נשבר לי.
החוקי בירר , נעץ בי מבט משונה . ואמר ...יותר מאוחר , זה לא הזמן.
מתגובתו מבינה , שבוודאי יש כמה שמכירה, משמות ההרוגים שפורסמו , לא מכירה . כנראה שבפצועים יש כמה שכן מכירה.
נשבר לי ,
אבל מצד שני , חוסר הידיעה יותר נורא . אארגן לי נס קפה . סיגריה ואטלפן לברר.
מקווה שלא אשמע בשורות רעות,
לפני 14 שנים. 14 במאי 2010 בשעה 7:47
