פינת הפנאי - מתחת לחגורה

במאה אחת יותר מידי אחורה, בארץ לא זרה שתווי פניה מזכירים את תחתית הצלחת שלכם כשאתם מסיימים לאכול, חיו להם משפחת נקניקים. אבא סלאמי, אמא פסטרמה, בן הודו מעושן, אחות טבעול והאח הקטן - גוליבר.
גוליבר היה חתיכת נקניק משועמם שאהב להתעלל בכל ברואי הטבע. הוא היה מאביס אוגרים, מקים בכוונה חתולות שמנות, נותן גז ועוצר עם במכונית בכוונה כדי שהכלבים יתקעו בו ואפילו ראו אותו פעם מוחץ נמלה עם הזכוכית מגדלת במקום לשרוף אותה חיה!! הוא היה שמוק אמיתי.

"אמא" כך פתח את הבוקר שאחרי יומולדת 18, "אני יוצא לחפש את עצמי בהודו. שמעתי שזו ארץ הפילים החרשים. הם לא יודעים כשאתה מתקרב עם חבילת נעצים".
"בסדר חמוד", אמרה אמא פסטרמה בעוד שהיא פורסת חסה עם מיונז על סנדויץ' ארוחת הצהריים של טבעול. "רק תיקח סוודר וקונדום". "למה קונדום?", שאל גוליבר. "כי העולם לא צריך שתתרבה, חמוד"

גוליבר שם את טבעת הבוהן שלו, ענד את שרשרת הכוכב במחומש, שם קצת ספריי בשיער (וקצת באקווריום), הוציא מהארון עוד חולצה שחורה, בדק מייל ויצא לדרך. כבר בתחנת אוטובוס הוא הספיק להצית ארבעה זנבות של חתולות שמנות, לזרוק אבן על ציפור ולדרוך על 46 נמלים ש"בטעות" לא שמו לב ורצו לו ישר מתחת לנעל.

הוא הגיע לנמל, עלה על הספינה הראשונה שראה והפליג. הוא כמובן לא ידע שזו ספינת האימונים של החיזבאללה, והיא הולכת להתפוצץ בלב ים. אבל בסוף הוא גילה (מיד אחרי שאיזה עיפרון מצא את דרכו "בטעות" לתחת של התוכי של הקפטן). ואז הוא איבד את ההכרה. הדבר האחרון שהוא זוכר היה את הקפטן תופס את התוכי ומנסה לשלוף את העיפרון, ומישהו לוחץ על כפתור גדול אדום.

ואז הוא התעורר. וגירדה לו נורא הלחי. סוג הגירודים האלה שהמוח מיד מפסיק אותך מכל פעילות ושולח אותך לגרד. כמה שאתה מנסה להתנגד זה לא הולך, אתה חייב לשלוח יד (גם אם העבודה שלך ברובה עיסוק עם ביוב או ניקוי של כלובי ציפורים חולות). והוא לא יכל להזיז את היד. הוא ניסה עם היד השניה ו—כלום! הידיים קשורות. הוא ניסה להרים את הראש אבל הוא הרגיש שכל השערות שלו מאוגדות ביחד כמו ראסטות וקשורות לאדמה. "פאקן שיט", אמר גוליבר, "מה קורה פה??"
פרצוף גדול ואפור נכנס לפריים מצד שמאל והסתיר את השמש. "שלום", אמר, "אני אלפונזו, נעים מאוד". גוליבר מצמץ וניסה למקד את מבטו בייצור. "פיל?", אמר לבסוף, "אתה פיל??". אלפונזו הנהן "החדק הסגיר אותי?". צמרמורת קלה חלפה בגבו של גוליבר כשהפיל העביר חדק ארוך על גופו ורחרח. "אהההה! סוטה!! תעזוב אותי!!, צרח גוליבר בפחד. "שתוק טמבל", אמר אלפונזו, "אף אחד לא שומע אותך כאן, זו לא השעה שיוצאים להשתזף בים.. חוץ מזה, אתה מריח כמו נקניקיות". "זה הבושם שלי", אמר גוליבר וניסה להזיז את הרגליים. "חבל לך על הזמן" אמר אלפונזו, "אזיקוני פלסטיק", וחייך (או ככה זה נראה).

פתאום גוליבר הרגיש עקצוצים ברגל..... "הממממ", חשב, הרגשה מוכרת.. כמו שמדוזה קטנה על החוף עוקצת אחרי שאתה מנסה לכבות עליה סיגריה. ואז הוא נהיה חיוור, והבין מה הולך לו על הרגל. הוא הזיז טיפה את הראש הצידה והציץ אל הרגליים. הסיוט הכי גדול שלו התגשם. המרבה רגליים חייך. "מה המצב אחשלו?", אמר בקול צרוד והמשיך ללכת לו על הרגל, "עושה חיים?". גוליבר כמעט התעלף (מזל שהוא כבר שכב), "מרבה רגליים מדבר? ועוד צרוד?". "מה הבעיה?", אמר המרבה רגליים, "רוצה ללכת על זה מכות?", ונתן עקיצה קטנה מעל לברך. "אהההההההההה" יילל גוליבר, "הברך שלי" והשתתק כששם לב לאן המרבה רגלים עומד להגיע. "זה לא הולך להיות נעים", חשב. "דרך אגב", אמר המרבה רגליים, "לא הצגתי את עצמי, אני נדל. נדל ארסי אם מחשיבים ייחוס משפחתי..". ואז הוא שוב חייך. ומרוב הכאבים גוליבר איבד את ההכרה.

*ספלאש*. מים הכו בו. גוליבר כמעט נחנק וניסה לפקוח את העיניים. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת וכמה עשרות פרצופים אפורים וגדולים קידמו את פניו. הוא שמע אותם מדברים.
"מאיפה הוא הגיע?", שאל אחד
"מצאנו אותו על החוף?", אמר אחר
"יש לו משהו מוזר על הצוואר", אמר אחד קטן יותר
כולם התקרבו
"אתם יודעים מה זה אומר?", אמר אחד זקן. כולם הנהנו.
"וממה הוא עשוי?" אמרה אחת ושלחה חדק רטוב אל עבר פלג גופו התחתון של גוליבר. גוליבר קפץ. "הלו!!", אמר בכעס.
"לא מגבינה, זה בטוח"... צחקה הפילה.
"תגידו", אמר גוליבר אחרי שהתאושש, "איפה אני נמצא?"
הפילים הסתכלו אחד על השני. "נמצא? זה לא אתה שנמצא, זה אנחנו שנמצאים *שם*!" גוליבר נראה מבולבל.
"גוליבר...", הוא שמע קול צרוד מכיוון הרגליים, "ברוך הבא לסיפורודיה הסאדיסטית של ליליפוט", אמר ונתן נשיכה