פינת הפנאי - מתחת לחגורה

שונאת את יום השואה.מעלה בי זכרונות עגומים מהילדות. כשהייתי ילדה לא ממש הבנתי את המתרחש בבית . כשגדלתי מעט , ולאחר נבירה מעמיקה בספים התחלתי להבין את קצה קצהו של הקרחון , או אולי הר הגעש הפרטי שהיה אצלי בבית.
הפסיכולוגים מספרים על 2 דפוסי התנהגות של אנשים ששרדו את השואה . סוג אחד מספר מה שעבר עליו. מעלה זכרונות , מנסה להסתגל למציאות העכשווית.
הסוג השני , וזה הסוג שאיתו חייתי בבית. זה אנשים שמנסים לשכוח , לא רוצים שום קשר למאורעות שעברו עליהם.
הורי, אנשים חזקים מאוד שצלחו את השואה. הגיעו לארץ ב48, בנו את חייהם מהתחלה . אבא עשה חיל בעבודה. התעשר הפך לאיש עסקים. אמא היתה עזר כנגדו.
כביכול אנשים מצליחים ומאושים. למעט צל כבד אחד. ענן שחור שליוה אותם.
ביום השואה , אצלנו הרדיו היה סגור , הטלויזיה מכובה . לא רצו לראות לא רצו לדעת.
גם לא סיפרו בבית.
גם לא שמרו על קשר עם קרובים שנשארו בחו"ל.
כאילו לא היה .
לפעמים, ניסיתי לשאול. כשהייתי קטנה , קיבלתי תשובות מתחמקות, או הסבה לנושא אחר.
וכשגדלתי מעט, אבא לקח לשיחה, הסביר בטון רציני , שיש דברים שעברו, נשארו בעבר, ושם ישארו קבורים לנצח נצחים. וכי מבקש ממני, שלא אזכיר, לא אשאל, כי למרות שעברו שנים , הפצע אולי הגליד מעט, אבל כל צפירה, כל כתבה בעיתון, כל סרטון בטלויזיה, ואפיל ו ראיית מספר חרוט על זרוע של מישהו, מקפיצה אותם בבת אחת לעבר השנוא.
שאלתי, ומה עם אמא?
הרבה יותר נורא , נא לא להזכיר זאת שוב, השיחה סגורה, פסק בטון ובמבטא האוסטרי האופייני ליקה שבו.
הבנתי ולא הבנתי, ניסיתי להבין ולא ממש הצלחתי.
בחלוף מספר שנים , כשנסעתי לעיר מולדתו של אבי לדון על צוואות ורכוש שהותירה משפחתו העשירה, קלטתי עוד שברי ורסיסי דברים. אבא , לא היה מוכן לנסוע לשם. אמא , גם כן לא . והעו"ד שלחץ שכנע אותם שאני אסע .
ילדונת בת 16 הגעתי לתרבות אחרת, מטבע הדברים שלא כך כך אהבו אותי , בתור אחת שהגיעה לנגוס בירושה. אבל זכיתי להכיר כמה חברים שלהם מאותה תקופה. ומהסיפורים שלהם , הבנתי למה אצלנו בבית זה כך.
סיפרו לי, שתיתי בצמא כל פירור מידע, האזנתי בפה פעור ובאוזנים שוקקות.
הקשבתי ....והצטערתי ששומעת.
האזנתי ....והבכי חנק בפנים.
הבנתי מעט שבמעט.
אבא היה נשוי ואב ל2 ילדים. לא שכח מעולם , שהתגייס לצבא הרוסי ללחום נגד הגרמנים. לא סלח לעצמו שנסע להגן , ובבית שהאמין שיש הגנה. נספו אשתו והילדים.
אמא שאיבדה בעל וילדים. הסתתרה בכפר גרמני , החזות הארית והמבטא נתנו לה מחסה. בלילות הצטרפה לשורות הפרטיזנים לחמה בחירוף נפש. עד תום המלחמה .

כשחזרתי הביתה , הסתכלתי על שניהם בצורה אחרת. כבר לא כעסתי . הבנתי .

ועל היתר עוד אספר ..