פינת הפנאי - מתחת לחגורה

הימים לפני יום הזיכרון, קשים לי . מרגישה כאילו בתוך בועה ענקית . אוצרת בתוכי ים של זכרונות. כל השנה הכל סגור ואטום. אני הרי אלופת האיפוק .
כל השנה , הכל בפנים. לא מניחה לרגש שיצא, שיתפרץ החוצה. הכל אטום הרמטי, בלי חריץ או סדק קטן.
אני יודעת שמספיק דקירה קטנה והכל משפריץ החוצה.
לא מרשה לשריון להסדק.

מחזיקה מעמד עד יום הזיכרון, ואז...הכל צף.
כל הזכרונות הקשים.
חברים שלא אראה עוד.
חברים שמעדיפה לא לראות כי לא יכולה לראות מה נעשה מהם. ויודעת שגם הם לא רוצים שאראה אותם כך. אז...מנסה להדחיק.

ומחזיקה מעמד , הקופסה אטומה היטב . ולפני יום הזיכרון מתחילה להיות תזוזה. הר געש קטן מתחיל ללהוט בפנים. המכסה מתחיל לרטוט , הנוזל מתחיל לגלוש.

ביום הזכרון , בוקע סופית החוצה.

ואז כשניצבת בבית העלמין , מרשה רק לדמעה אחת לנזול . הרי חונכתי וגדלתי על מסורת שאסור לבכות.אז...רק אחת גולשת. נעצרת בקצה הריס, ועז מתגלגלת על הלח, מגיעה לקצה השפתים, נבלעת פנימה . ושוב מכנסת את עצמי , הקופסה מתחילה להיסגר שוב .

כי אי אפשר לחיות במצב תמידי של זכרונות שכאלה .

הקופסה נאטמת , עד לשנה הבאה .

קטע הזמן בין תחילת ההתבקעות עד לתחילת האטימה , הוא הקשה מכל.