פינת הפנאי - מתחת לחגורה

הלוואי שלא הייתי הולכת לשם, מתחרטת על הרגע שהסכמתי . יש דברים שעדיף לא לראות, לא לשמוע ובטח שלא לדעת.
החברים של דימה החליטו לבקר אותו . התקשרו לשם וקיבלו אישור . אמרו שמצבו השתפר , ואפילו שיש סיכוי שישוחרר בעוד מספר ימים, כך שאין מניעה לבקרו.
הביקור תוכנן לפני מספר ימים, וכל פעם נדחה מסיבה אחרת . פעם זה היה חולה, ופעם שניה אירוע חגיגי , והיום סוף סוף כשכולם היו ובהרכב מלא , צצה בעייה חדשה . רכב.
הרכב של אחד במוסך, ולשני אשתו לקחה את הרכב . הגיעו אלי , שאלה בפה , ותחינה בעיניים.
למרות הקרבה הגדולה , והדיסטנס נשבר מזמן. אסור לתת רכב למי שאינו מורשה .
אוף איתכם. למה אלי ? לא מצאתם מישהו אחר ?
את הכי בסדר , התחנפו.
לקקנים, לא עובד עלי .
כולם עסוקים,
ומה איתי ? השולחן מתמוטט מרוב ניירת. תמצאו תירוץ אחר .
את טובה,
קישטה, אל תהרסו לי את המוניטין.
בדרך נעצור ונקנה בורקסים.
או, זה משהו. מול טיעון שכזה . אי אפשר להחזיק מעמד.
יצאנו, נכנסו לרכב . בדרך אספנו את אמא שלו . מתלוצצים ובאווירה של כיף הגענו . פתחנו שולחן . והכל היה 10 עד ש....
הרגשתי יד שנוגעת בי מאחור .
הסתובבתי .
דמות של אדם מבוגר ,עם עיניים כבויות .
אבל משהו מוכר .
מוכר ומפחיד עד אימה .

הקב"ן של החטיבה , לפני שנה נעלם, לא נאמר לנו דבר . חשבנו שנסע לחו"ל , עבר גירושים קשים. והיינו בטוחים שנסע לארץ מולדתו לצרפת, למצוא נחמה.

דווקא הוא, האחרון שהייתי חושבת על כך.

הסתכל, לא אמר דבר . הסתובב והלך, כפוף . נראה פי שניים מגילו האמיתי.
לא אמרתי ליתר דבר .
העליזות כבר עזבה אותי .

יצאנו , בדרך בקושי דיברתי . לא גיליתי לאף אחד.

ועכשיו , מרגישה על הפנים.

הלוואי שלא הייתי יוצאת היום.
הלוואי שלא הייתי מגיעה לשם.
והלוואי שלא הייתי יודעת זאת.