פינת הפנאי - מתחת לחגורה

ילדות נשכחת

בשבוע שעבר שוחחתי עם ידיד נפש שלי , אחד שחולקת איתו את החוויות הכמוסות ביותר שלי , סשנים נועזים שקיימתי , דברים אקסטרימים ביותר , הוא איש סודי , נפש תאומה .
משוכנעת שעם אף אחד אחר זולתו לא יכולה לשוחח ברמה כזו של פתיחות .
אחרים יזדעזעו , יוקיעו , ישמיצו יתעלפו....
(נו , מה חדש.....דומית מסוכנת , כבר אמרתי ..)
אנחנו נוהגים לשוחח על הכל , להעלות סוגיות לנתח דברים , לשחזר אירועים , ולפעמים גם לשאול כל מיני שאלות שצצות.
ואז נשאלתי ...
"מתי גילית שאת כזו..?"
"למה אתה מתכוון?"
"נן , מהו זיכרון הילדות הראשון שלך , שבו הפגנת או חשת שאת נמשכת לסדיאיזם?"
"אופס....וואללה שאלה טובה , נולדים עם זה , לא ?"
"את בטוח נולדת "
"יא ,חתיכת מניוק קטן....חכה חכה....הישבן של מישהו ....עשוי להגיד בקרוב שלום ולא להתראות לחלק התחתון של הגב.."
"אוחחח, הלוואי....את מאיימת רק....קדימה ....יודעת שמשתוקק"
"טוב , מספיק להשתפך..."
השאלה מצאה חן בעיני .נבירה בתוככי הזיכרון העלתה דברים נחמדים.., ובאמת נראה לי שכך נולדים, יש סדיאיזים שזו תכונה נרכשת , וכנראה שיש גם תכונה מולדת אחרת אין לי הסבר לזיכרונות .
לדוגמה?
בילדותי , עוד בגן...בתור מלכת הגן . היה לי טקס נחמד ומשעשע , מי שחפץ להצטרף לחבורה שלי , נאלץ לעבור טקס , טקס אכילת עוגת חול ועוד כל מיני מריעין בישין שהוכנסו לתוכה , כגון גללי חתולים או מעט מהביזאר שלי ! (וואללה , שלי ) העוגיות הוכנו במו ידי הענוגות של ילדונת בת 4 , מי שאכל ונותר בחיים זכה להצטרף לחבורה שלי .
כמובן שההצטרפות לא נתנה חסינות , ומפעם לפעם היו מבחנים נוספים , על מנת להוכיח שהינו כשר וזכאי לכבוד להשתייך לחבורה שלי .
היה מבחן סיבולת ,
הגברברים החמודים היו נשכבים בפינת הגן , שהיוותה את הממלכה שלי , לא כל אחד היה רשאי להגיע אליה , כאשר קויימו התכנסויות וועידות על , לאחר ארוחת העשר . הופקד אחד מהפמליה בתור שומר ליד הפתח , ודאג להעיף כל הסתננות בלתי ראוייה או חשודה.
הם היו נשכבים ,על בטנם , צמודים אחד ליד השני , ערימה של 7 בריונים חמודים וחסונים , על הרצפה הקרירה , ואני הייתי מהלכת עליהם עם רגליים חשופות , מקפצת להנאתי מאחד לשני , מהגב לישבן ,
טקס חמוד ומשעשע , כמובן שכל מי שכשל כוחו ....סולק בבושת פנים .
מובן מאליו שגם ההורים והגננת לא ידעו דבר , כבר אז ידענו להסתיר ולכסות , וכאשר היו נשאלים לפשר הסימנים הכחולים המשונים , תמיד הואשמה הנדנדה האומללה , אני חושבת שזה היה הגן היחיד שהוחלפה בו הנדנדה 4 פעמים בשנה אחת .
(למועצת החינוך ולעיריה המקומית.....יש תקופת התיישנות , אז אל תבואו אלי עכשיו בתלונות ).
היה גם טקס "פיפי" ....על מנת להחזיק את האימפריה הזעירה שלי , כבר אז ניחנתי בכושר מנהיגות , ומובן מאליו שהשיטה הטובה ביותר לדכא כל סימני מרד, היא לתפוס אובייקט ולהפכו לשעיר לעזאזל .
את אותו מסכנון שעלה בגורל באותו שבוע .
טקס ההוצאה להורג קיים בימי שישי לאחר "קבלת שבת" כאשר הבטן היתה מלאה מהפטל המסורתי ועוגת השוקולד "כושית" אותו אחד ש"נבחר" , והסיבה העיקרית לבחירה היתה גחמה פתאומית ובלתי מוסברת של העריצה הקטנה , היה מושכב על הריצפה , באותה פינה אהובה ונסתרת , פינת הממלכה הקטנה שלי , כולם היו עומדים במעגל סביבו....וכן, משתינים עליו , שמחים לשמוע את יללותיו,
מובן מאליו שכל שבוע היה קורבן, זה היה טקס מחוייב המציאות .
בשבוע הזה יכולת להיות קורבן , ובשבוע שלאחריו מוציא לפועל.
מדהים אותי אחוות השתיקה שהיתה . מובן מאליו שלא היתה השתנקרות , גם מאלה שידעו , ומובן מאליו שלא העזו לפצות את פיהם.
השנים חלפו , עברו ביעף....ביסודי אליו נכנסתי שנה לפני הזמן על סמך מבחנים . כמובן שהיתה עדת מעריצים קטנטנה , והמחזר התורן שנבחר לשאת את הילקוט לבית הספר ובחזרה.
בכיתה א' משבר פתאומי , שכמעט קטע את האידיאליה . הוקפצתי כיתה ....ופה כבר היה עסק עם גדולים ממני , מעט יותר קשה , אך אין דבר העומד בפני הרצון , והעריצה הקטנה המשיכה במעלליה . מיד כונסה חבורה ...ונוצרה אימפריה חדשה , פה חל שינוי מהותי ויסודי , נוספו גם שפחות , מעריצות שתלו עיניים בוהות . חיקו צורת לבוש , תסרוקת וקוקיות .
אוח , כמה שאהבתי להתעלל בהן , לצחוק על צורת הלבוש של אחת , וללעוג לשנייה על ממדי גופה . על מראה...וואללה , העריצה הקטנה גדלה והפכה לעריצה גדולה , כלבתה אמיתית .
נהניתי ללעוג , ולשמוע את צווחות העונג של האחרות שמיד הצטרפו לחגיגה , עדת משחרים לטרף. האמינו לי נשים קטנות פגיעתן עזה וקשה יותר משל עדת צבועים.
היו פגישות סודיות , סיסמה סודית , ממש חבורה למופת.
עיר קטנה , עיירה קטנה ...אין הרבה סודות , קשה להסתיר דברים.
כנראה שלא ננזפתי , ולא נענשתי מכיוון שהייתי תלמידה מצטיינת , ספורטאית טובה .גאוות בית הספר והעיר. ובת למשפחה מאוד אמידה ומבוססת.
אחרת קשה לי להסביר את קשר השתיקה המתמשך .
חיוך קטן עולה על שפתי כאשר נזכרת בסצינה בה האכלתי 3 חברות וחבר לכיתה , הגיעו אלי בשעת צהרים , להתכונן למבחן , ברוב המקרים נהגנו להתכונן למבחנים בסלון המרווח בקומה הראשונה , הסלון היה ענק ובינו ובין המטבח ופינת האוכל הפריד דלפק מפואר , עשוי מעץ אורן מסיבי .
כאשר העוזרת הגיעה לנקות , בדרך כלל שמו על הדלפק את החפצים שהיו מונחים על הריצפה ובינהם גם את קערת האוכל של הכלבלבון המתוק שלי , דוגלי מסריח ברמות שלא יתוארו , בצורת כדורים קטנים חומים בלעעע....,
אמא כיאה לאמא רוסייה מאוקרינה , משפחה אצילית אפילו הקערה של הכלב היתה מיוחדת , חרסינה עם ציורים משהו דקורטיבי , (כנראה שהיו לה גם גנים פולנים ) .
החבורה התעכבה מעט ליד הדלפק ואחת הבנות שאלה , מה זה?
והביצית הקטנה , ענתה, ביסלי חדש , ממש טעים ,
ובסבר פנים נאות ובחיוך רחב מגישה את הקערה המעוטרת , ומפצירה עוד ועוד... ומודיעה שצריך להתרגל לטעם , ולמעשה את הטעם האמיתי מכירים רק לאחר שאוכלים הרבה כדורים. בקיצור לא מרפה עד שהקערה מחוסלת...
ומיד לאחר שחוסלה , מוציאה לגינה בחזית הבית...(נו באמת , מה אני צריכה שהעוזרת תהרוג אותי ) ומודיעה בקול צהלה שבזה הרגע סיימו את ארוחת הערב של בובי . ומרשה להם להקיא מעבר לגדר החוצה , על מנת שהגינה לא תזוהם בשיירי קיא וסחי.
נחמד מצידי , נכון ?
וכמובן שהיו עוד הרבה מקרים ...בהזדמנות ...הבאה.
מה נראה לכם שסאדיזים היא תכונה מולדת או נרכשת ?