פינת הפנאי - מתחת לחגורה

~ בית משכון ללבבות ~

שלט קטן על הדלת היה הסימן היחידי שהכריז"בית משכון ללבבות"
הדפתי בהיסוס את הדלת הכבדה..
"שלום",מלמלתי בקול מבויש לאחר שדלת העץ הישנה
נטרקה לה בחריקה.. מיצמצתי בעיניים מנסה להתרגל לחשיכה
למרות שהיה זה יום שמש קייצי,החנות הקטנה היתה אפלולית וקודרת
מספר רגעים חלפו וקול דקיק ורועד ענה " כן"?.."מה רצונך"?..

" השארתי כאן דבר מה ,לפני שנים.. הנה יש לי קבלה "
הוצאתי בזהירות את פיסת הנייר שנדמה ועוד רגע תתפורר לה
בחלקה העליון התנוססה חותמת " בית משכון ללבבות."
הקול הדקיק הפך לדמות , אישה קטנה עם תלתלי שיבה
היא הביטה בפיסת הנייר קימטה את מצחה ושאלה
" עכשיו את נזכרת לבוא ? חלפו 20 שנה ובפירוש כתוב
שניתן לפדות בחזרה עד שנה מיום שמפקידים כאן למשכון לבבות"
נחרדתי ... וצעקה יצאה מגרוני " לאאאא"..

" אולי תחפשי..אולי הוא כאן נשכח לו על אחד המדפים או
בתיבות העץ הגדולות ".. ניסיתי למלמל תוך כדי שעיני מביטות סביב
נדמה היה שהמקום לא השתנה כלל ,20 שנה ועדיין אותם מדפי עץ
ותיבות עם מנעולי פלדה , מדפים עמוסים לעייפה בדפים מצהיבים..
זכרונות שאיש לא טרח לשוב לקחתם, תכשיטים ישנים טבעות ,שעונים,לבבות..
נדמה שידי הזמן לא נגעו בבית העבוט הישן
תקווה התעוררה לה בליבי ,שאולי..אולי .. הלב שהפקדתי כאן
לפני עשרים שנה נותר לו על אחד המדפים ,כפי שהונח
דהוי,שרוט חבול חסר ברק עם חתיכות חסרות וסדקים עמוקים
"מי בכלל ירצה לקנות פריט משומש שכזה ,עם שריטה וסדקים"?
שאלתי את בעלת התלתלים.. בתקווה שהיא תשיב לי
"איש לא רצה אותו,הנה קחי אותו בחזרה "..

שקט השתרר לו, האישה נגשה לדלפק שהיה עמוס ספרים
כל פריט שהובא נרשם,וניתנה לבעליו קבלה ..כל פריט שנמכר
כעבור שנה מיום המשכון, סומן לו "נמכר", היא הביטה בי ,
ובקול רך אמרה לי ".... ילדתי, לפני עשרים שנה הנחת כאן לב
מאובק,שבור,עם שריטות ורסיסים קטנים שהיו בו חסרים
הלב הזה , שנים רבות נותר כאן..אני זוכרת היטב איך כולם הביטו בו
אך העדיפו את אלו עם הברק הנוצץ ואת אלו המלוטשים והחלקלקים
עם השנים, הוא נותר בודד על המדף,מדי פעם חלף מישהו
הביט,ופסע לדרכו .. ולפעמים בלילות הייתי שומעת רחש שקט עולה לו מכיוון המדפים ..
כה שקט אך כה צלול, היתה זו..תפילה של הלב,ליבך"

בדממה,דמעות החלו לזלוג להן אלו שנשמרו היטב וננעלו
בשקט האפלולי התרתי את קשר הדממה שחיבק את הנפש
וחנק אותה עשורים רבים .. בלי לדעת למה בעלת התלתלים
השרתה בי תחושה של בגד ישן,סוודר חמים עם ריחות מוכרים
כזה שעוטף בימים הקרים ומחמם בלילות חשוכים ..
שיתפתי אותה,בסודי הכמוס שאיש לא ידע 20 שנה
" ..ביום בו פסעתי לי מכאן מותירה על מדפי בית המשכון
את ליבי השבור שכה הכביד והעיק ,חשבתי לעצמי שזהו רק פסק זמן
שאשוב לכאן לפני שתחלוף שנה .. לא היה בי הכוח לרפא את פצעיו
לא היה בי העוז לפתוח שוב את דלתו בפני זר,חשבתי שיהיה לי מסע
קל יותר בלעדיו ..ואכן כך היה , שנים רבות לא חשתי כאב או רסיסים
לא התנפצתי מאכזבות ,בניתי לי חיים טובים ,יש בהם הכל ..
אבל,הדבר היחידי שחסר נותר לו מאחור,בבית משכון ללבבות
להרגיש. אני בשלה כעת ויש בי העוז להרגיש שנית ,לכאוב עד כלות
לבכות עד זוב הדמעות ..להתרגש ולאהוב ,אני מוכנה כעת ..
לפתוח את דלתות הלב לזר שיאהב, כלום לא שלם בלי הלב השבור
וכעת....כעת איחרתי את המועד!!! וליבי...... אבד ולא ישוב וכל שנותר
לי הוא פתק ישן כעדות אילמת שפעם,הותרתי כאן לב ואיבדתי אותו לעולמים .. "

האישה הקטנה עם הפנים המקומטות והעיניים הבורקות
הושיטה לי מטפחת שאמחה את הדמעות ..בוודאי מטפחת
שנספגו בה דמעות כה רבות של עלמת חן עלומה אשר גם היא,
לא שבה לקחת חזרה את אשר הותירה בתיבה הנעולה
ניסיתי לחייך,בין הדמעות והכאב .. איכשהוא להסוות את הרעש
שאון פנימי שנשמע למרחקים כשהנפש מתרסקת לרסיסים
היא ליטפה את ראשי ברוך ומילותיה הבאות חיבקו כמנגינה קסומה
"ילדתי... שנים רבות נותר הלב על המדף המאובק,בוכה בלילות
נושא תפילות חרישיות ,בבקרים מול העוברים והשבים הוא ניסה
ככל יכולתו לזקוף את עצמו , לחייך חיוך נוצץ , ניסה כל כך ..
למצוא חן בעיני עובר אורח זר ..אך לשווא,ככל שניסה לא הצליח להסתיר
את הסדקים הקטנים והשריטות ,איש לא רצה בו..עד אותו היום
בו לחנות הגיע ילד עם עיני תכלת שובבות וחיפש לעצמו ,לב
לשאת אותו עימו לאורך המסע שאליו הוא עומד לצאת ..מסע של
חיים מלאי חלומות ,תום,ריגוש,מסע אל דלתות נעולות ..
מייד הצגתי בפניו את הנוצצים שבלבבות ,את היקרים ביותר
את החלקלקים והאיתנים ביותר..אך הוא,
הביט סביב.. הצביע על הלב שהיה אי שם בפינה אפלולית
זה השרוט וסדוק,זה שלא נצץ לו אלא היה מאובק
ואמר.. זה מה שחיפשתי ,אקח עימי את הלב הזה "..

הבטתי באישה בעיניים המומות ..וזעקה נפלטה לה מפי
" מישהו רצה דווקא את הלב שלי ??".....היא חייכה ולחשה לי
" כן ילדה , הוא זה שראה את מה שאיש לא הצליח לראות
הילד הזה שילם בדמעות מאושרות ובצאתו שאלתיו
מדוע בחר בלב משומש נטול ברק המלא סדקים וחלקים שבורים?
והוא ענה מבלי להסס .....

כי לב שנשבר ונשרט מעוצמת הכאב ,
הוא לב שידע לאהוב בעוצמה מופלאה "


פסעתי לי אל הרחוב השואן,מותירה את דלת בית המשכון מאחרי
וחייכתי, אי שם יש ילד שליבי בידיו,שראה את אשר איש לא ראה
עוד אמצא את הלב שלי,חשבתי לעצמי בעודי פוסעת לאיטי
במורד שדירת החיים