אני שונאת מתנות, משונה להגיד את זה אני יודעת.אבל מתנות מביכות אותי . גורמות לי לתחושה משונה, בימי חיי זכיתי לקבל דיי הרבה מתנות . חלקן גם בטקסים עם הרבה אנשים, במקומות יקרים ומלווים בנאומים. ותמיד הרגשתי כל כך לא במקום. אם יכולתי הייתי מייחלת שהאדמה תפצה את פייה ותבלע אותי .
ניסיון לשחזר מדוע זה כך . מביא אותי לילדות הרחוקה שלי , גדלתי בעיירה קטנה וציורית. החברים הכי טובים שלי עדיין נמצאים שם.
באותה תקופה עדיין לא היו מותגים כמו היום, לא התהדרנו בליוויס או שאר שמות פלצניים. התהלכנו בתלבושת אחידה . ולמסיבות מקסימום החלפנו חולצה או מכנס. ולא שהדבר נבע מחסרון כיס, אלא בגלל שכולנו היינו כך.
הבילוי המועדף על כולם היה הסתופפות באחת הכיתות, כן אצלנו היה בית הספר היחיד שהמפתחות היו אצל התלמידים. כתבנו סיפורים שירים. שיחקנו שוטרים וגנבים, ציירנו. לא אומרת את שם העיירה כי רוב המחזור שלי נמנה על מיטב היוצרים בארץ.
בימי הולדת נהגנו לתת מתנות זה לזה מעשי ידנו. מפית רקומה , גלוייה מצויירת, שיר מחורז בטוב טעם.
המסורת הזו נשמרה במשפחתי, ועד היום אנחנו נוהגים לתת אחד לשני מתנות מעשה ידנו.
והאמינו לי ...לא מחליפה את התיק המצומקק שהבן הכין לי מחרוזים ...עבור תיק המנהלים המפואר שקיבלתי במשרד..
לפני 17 שנים. 12 בדצמבר 2006 בשעה 18:32
