היום הארור הפרטי שלי
כבר יותר מעשר שנים שאני מבקרת אותך.
מתנצלת כל פעם מחדש שלא נפרדתי כמו שצריך,כמו שרציתי...
פעם בשנה הזמן אצלי באמת עומד מלכת,או יותר נכון-הולך ברוורס...מחזיר אותי לאותו הקיץ שבו חגגתי יומהולדת 16....
אתה היית החבר הראשון שלי,אתה החזקת לי את היד בביישנות שהיתה אופיינית לבחור לא תוצרת הארץ כמוך...
הכל התחיל ממבטים שנעצנו אחד בשניה...אלו היו הפרפרים הראשונים שחגו בתוך ביטני...אתה גרמת להם לעוף...
זה המשיך דרך חברים,אנחנו הרי גרנו באותו מקום קטן,כולם נפגשים או בבית הספר,או בתנועה,מקסימום נפגשים באוטובוס לעיר הקרובה.
מפה לשם פנית אלי,עם המבטא הכבד שלך,שכבר אז גרם לי לחייך,התמימות שלך החלישה אותי,החוכמה הבלתי נדלית שלך הדהימה אותי,והעדינות שלך....עדיין לא פגשתי גבר שידמה לך בעדינות שהפגנת כלפי,באהבה שנתת לי,במבטים שליוו אותי גם כשלא ראיתי...
ואז זה נגמר,מאותן הסיבות שגרמת לי להתרגש,האהבה שלך הבהילה אותי,הביישנות שלך ייבשה אותי,התמימות שלך שיגעה אותי.
היית טוב ברמות שלא נתקלתי,היית מוכן לתת את כולך למען מי שירצה ויזדקק לך,ואני נבהלתי מכל הטוב שבך,לא הערכתי אותך כמו שהייתי צריכה,ואולי גם לא ידעתי עד כמה באמת אתה אוהב.
עד היום אני שומרת את גיזרי העיתונים מאותו היום הארור שנפצעת כל כך קשה,וגם את המכתב שהגנבת מתחת לדלת ביתי באישון ליל,שלוש מילים כתבת לי שם,באנגלית המחוברת שלך שמרגשת אותי כל כך,בלי להשאיר שם,או חותם,בלי להשאיר סימן,רק אות של אהבה אמיתית וניצחית.
בימים שאחרי שעצמת את העיניים הגדולות,המדהימות והטובות שלך,אמא שלך דיברה על כמה אהבת אותי,וכמה סיפורים שהיית מספר לה על העיניים שלי...לא ידעתי שדיברת עלי עם אמא שלך,לא ידעתי שסיפרת לה את מה שהתרחש בתוך חדרי ליבך הטהור,ולא ידעתי כמה אני עוד אצטער על זה שלא נפרדתי ממך כמו שרציתי.
ההודעה הגיעה,נשמעה ברדיו,ובטלויזיה,אתה נפצעת קשה בלבנון,מצבך קשה מאוד,אתה לא בהכרה....
וביקשתי מאבא שיקח אותי לחיפה,שם שכבת,להסתכל עליך,אולי ללחוש לךבאוזן "היי ,זו אני ,אתה יכול לפתוח את העיניים עכשיו",אבל אבא התעקש ואמר שטיפול נמרץ זה לא בשבילי,וגם ככה אתה מחוסר הכרה ובטח לא יתנו לי להיכנס....אם רק הייתי מתעקשת שייקח אותי....אולי חיכית לי? אולי חיכית לשמוע אותי אומרת לך לפתוח את העיניים?אולי בגללי הן לא נפתחו שוב?
אומרים שלאהבה יש כח ריפוי משלה,לא נתתי לעצמי את הצ´אנס הזה לבדוק כמה זה יכול להיות נכון.
שכבת עם עיניים עצומות שבועיים ואז נרדמת לנצח.
אם קיים בי עצב,הרי שבאותו היום שנרדמת לעולמים העצב חדר לחיי,השתלט על מרבית איברי,וקועקע על קירות ליבי.
אוהב אותך לעולמי עולמים,מתגעגעת לכל מה שהיית.
זיכרך ברוך!
(מוקדש בראש ובראשונה לך ,וגם לחברי האחרים שנרדמו לנצח בזמן שירותם הצבאי.זיכרם ברוך ותמיד איתי!!!)
לפני 19 שנים. 10 במאי 2005 בשעה 15:48
