פינת הפנאי - מתחת לחגורה

נגמר לו. הוא נגמר.
(רשומה עתיקה שמצאתי בנבכי המסמכים שלי , אוחחח היו ימים יפים פעם....)

בהתחלה היינו כל היום ביחד. כל יום. כל השבוע. כל הזמן. לאט לאט כבר לא היינו. הוא היה נעדר לשבועיים ויותר. לפעמים הרבה יותר. יותר מדי.
יום אחד נכנס לחדרי כשבידו דובי קטן וחום עם סרט אדום על צווארו.
"זה בשבילך" אמר לי מחויך. "כשאהיה רחוק פשוט תחבקי אותו חזק". מסתבר שאם מחבקים אותו מספיק חזק הוא אומר "I LOVE U " שלוש פעמים ברציפות בקול מתוק וילדותי. התרגשתי.
כל שהיה עליי לעשות היה לחבק והופ! התוודה על אהבתו כלפיי. זה הרבה פחות מסובך ממנו, חשבתי. הרבה פחות.
אז חיבקתי אותו הרבה. וחזק.

הוא המשיך להיעדר לתקופות ארוכות אבל לי היה את הדובי הקטן הזה שלי. עם הסרט האדום.
פשוט לחבק חזק. זה כל מה שעליי לעשות. אז חיבקתי אותו הרבה. בלילה הייתי נרדמת איתו ובבוקר מתקשה להיפרד ממנו. הוא תמיד הביט עליי בחביבות וידעתי שהוא באמת אוהב. באמת. לא בכאילו.

כשהיה חוזר אליי, הייתי מחבקת אותו חזק חזק, אבל כלום לא קרה. לחצתי לו על הבטן בשיא הכוח , וכלום. הוא רק צחק כי דיגדג לו וביקש שאפסיק. באמת שלא התכוונתי להצחיק אותו. לא הבנתי מה הוא צוחק בכלל. אותי זה כ"כ לא הצחיק.
אז הלכתי משם. הלכתי הביתה לדובי הזה שלי. עם הסרט האדום.
חיבקתי אותו חזק. הוא מיד התוודה על אהבתו והביט עליי בהערצה של ממש.
התרגשתי. אז חיבקתי שוב ושוב. שעות ישבתי שם וחיבקתי כל פעם מחדש.
ואז פתאום, הוא שתק. כאילו הפך אילם. איבד קולו.
נכנסתי להיסטריה. ניערתי אותו בחוזקה, אבל כלום. הוא המשיך להביט בי ולשתוק.
בכיתי. השתוללתי. צעקתי. התחננתי.
והוא שותק. מביט בי ושותק.

חשבתי רק על אדם אחד שיוכל להציל אותו, אז הלכתי אליו.
"הוא נגמר!" צעקתי לעברו "הוא נגמר!"
הוא ליטף את שיערי, מחה דמעותיי והביט בי ברחמים.

"הוא לא נגמר ילדונת, הוא לא נגמר.
את. את פשוט גמרת אותו."

אני לא יודעת למה הוא התכוון. רק זוכרת ששלח אותי לדרכי . מאז לא ראיתי אותו. רק הדובי נשאר לי. הוא מונח על הסיפריה שבחדר שלי. שותק. מביט בי ושותק.
ניסיתי ללחוץ בכל הכוח. אבל כלום.
פשוט נגמר לו ממני.
הוא נגמר.
ממני.

מסתבר שלחצתי עליו קצת יותר מדי.
הייתי צריכה להפסיק ברגע שאמר שמדגדג לו.