אני ילידת עיירה קטנה , שנמצאת אי שם בצפון הארץ. עיירה קטנה שבה כל אחד מכיר את כולם. אינך נחשב למקומי עד שלא חלפו לפחות 20 שנה מאז שהגעת לפה. אפילו אם נשאת לבת המקום והולדת צאצאים כחול על שפת הים ....עדיין יזכרו לך את חטא "שלא משלנו" . ויפטירו אחרי לכתך ...נו טוב מה אתם רוצים הוא לא משלנו.
גדלתי בחממה מוגנת , משחקי שכונה והחברים של אז הם גם החברים של היום. יש משהו משכר בעובדה .שחבר של אז הוא גם חבר של היום , יתכן ששנים על שנים לא נפגשתם ...אבל מספיק שתתקלו באקראי ....ומיד פורצת שיחה , טפיחות על השכם ...והחברות עם השפה "האופיינית" תפרוץ ותלבב מחדש .
חגיגות יום העצמאות של אז היו שונות . כמובן שהיתה לנו במת בידור . וראש העיר שכיהן באותה תקופה , כמובן ראש העיר המיתולגי שבחרו בו תמיד ..."כי אם לא נבחר בו , אז אין לו מה לעשות ".השתדל להביא את מיטב האומנים בהתאם לקופת העיר המדולדלת . מאמצים שלרוב הניבו אמן אחד ידוע . שבא לתת 2 עד שלושה שירים ולברוח למקום הבא , ליותר מרבע שעה לא הספיק התקציב. ולאחר מכן להקת העיר היצוגית .שסלסלה את כל הרפרטואר הקבוע שלא השתנה שנים על שנים. כמה פרנסי עיר שנאמו ונאמו ונאמו ....עד שלצורך השתקתם הגיע הרגע הגדול שלו חיכו כולם
מופע זיקוקים. וכולם היו משתתקים נושאים מבט למעלה ועוקבים אחרי הפטריות הענקיות שמתפצחות שם למעלה ונמטרות לקרקע בשלל צבעים וגוונים. כולם צועקים במלוא הגרון וממתינים למטח הבא .נפעמים ומעריצים ...ואז...תם ונשלם .
ופה התחילה החגיגה האמיתית . נפגשים בנקודת המפגש הקבועה. ליד הפלאפל השכונתי . יורדים לואדי . שם כבר חיכה עומרי וליבה את האש במדורה . וכל אחד שלף את השלל שהביא מהבית . נקניקיות תפוחי אדמה בצלים . יושבים מסביב ומרכלים ומקשקשים עד שהחלה דומיה . דומיה נעימה שכזו ...לא מאיימת .דומיה וכולם נועצים מבטים בגחלים .
מישהו פוצח בשירה . חלק מצטרפים וחלק סתם נרדמים. מתכננים את המפגש הבא שצפוי בל"ג בעומר .
בוהה בטלויזיה רואה את הבמות הענקיות , שומעת מרחוק את הנגינה של הבמה בעיר הנוכחית בה נמצאת . מעין תוגה אופפת ...נוסטלגיה , זכרונות ...
הדלת נפתחת , יורש העצר נכנס משולהב "אמא , מה אפשר לקחת ...יוצאים לקומזיץ כל החבר'ה"
"איפה זה ?"
"מאחורי בית הספר , ביער "
"רגע, חכה ..." לוקחת את הרכב מעמיסה מכל הבא ליד , מניעה , מזל שלקחתי את הרכב של החוקי .
שלי לא היה מחזיק מעמד . רואה חבורה מסביב למדורה . מגובשת ונלהבת...
מאושרת , כנראה שלא נגמרה השרשרת .
לפני 17 שנים. 24 באפריל 2007 בשעה 12:08