לישון בלי לחלום

הנושאים הללו תמיד נגעו לי, אבל אני לא מאלה שעושים רעש על זה.

אבל השבוע, זה בער בי ברמות חדשות. הרבה מעבר ליכולת שלי להכיל.

זה התחיל לצאת החוצה.

אז עוד שיחה בכללי על פוליטיקה, הפעם התערבתי.

לכי תסבירי לגברים על אלימות כנגד נשים. מה הם מבינים.

להזנות את הנושא ולומר שמדובר בחולי נפש. זה גירד לי במקומות שלא ידעתי שקיימים.

ואז, בשיא של הדיון - קפצה לי התראה חדשה.

אישה נרצחה בביתה.

התנתקתי מהדיון. יש גבולות ליכולת שלי להכיל.

אני אדומה. מבפנים ומבחוץ.

מאז שאני זוכרת את עצמי, דיברתי עם עצמי בקול.

פעם, לפני עידן הדיבוריות (כן, אני כזו זקנה) היו מסתכלים עלי ברחוב כמו אל משוגעת. זה מעולם לא הזיז לי.

למה? כי אלו השיחות הכי טובות שיש. עם האדם הכי חכם, הכי מצחיק, הכי מבין, היחיד שאני רוצה להקשיב לו.

אם אתם כבר פה, כנראה שכבר הבנתם מה עושה לכם את זה.

כל צד צריך את הצד השני - אחרת זה לא עובד.

ולכן, שולט/ת אמיתי/ת מעריכים את הצד הנשלט עד מאוד.

מי שלא, זה לא פרטנר להיות איתו.

אז אל תקטינו את זה. אין צורך להצטדק שביומיום אתם סופר מנכ”לים גדולים, דומיננטים, מפחידים.

תהיו מי שאתם, תתגאו במעצכם ובמה שאתם אוהבים.

או

כשהמח מהיר מהאצבעות

האם אני סוף סוף אישה?

היום, בגיל 41 הבשלתי לזה.

בפעם הראשונה בחיי, רכשתי פריט אופנה מהמרשתת (asos אם להיות ספציפית, לשיין או אילו אתרים שלא יהיו שם בחוץ עוד לא הגעתי).

עם זאת, כדי להרגיש טוב עם עצמי אציין שמדובר בפריט יוניסקס, ואף בתמונה דגמן אותו גבר.

נמר שנולד בשבי, טוב לו עם החיים שלו.

אבל ברגע שטעם את טעם החופש, קשה לחזור לשבי.

כמה שהתנאים טובים, החיים יפים והוא מאושר על פניו. יטפס על הקירות ולא יפסיק לחלום על מה שבחוץ.

בעוד כמה שנים, זאת תהיה אני.

השכנה הזו, עם המיליון חתולים שלא מצאה כלום בחיים וזה כל מה שנשאר לה.

בלי אהבה, בלי משפחה בלי חברים.

העצבנית, המשוגעת, חסרת החיים.

זו שמשמשת כועד בית.

דוחפת את האף שלה בכל מה שקורה בבניין, שמשליטה טרור על הדיירים.

שהשכנים לא סובלים, מתחמקים ממנה.

אבל בסופו של יום, הם מודים שיש אותה ולו רק כי היא חוסכת להם את הטרחה.

אבל מה זה משנה? כל מה שנותר לה זה רק החתולים שלה בכל מקרה.