לישון בלי לחלום

האם אני סוף סוף אישה?

היום, בגיל 41 הבשלתי לזה.

בפעם הראשונה בחיי, רכשתי פריט אופנה מהמרשתת (asos אם להיות ספציפית, לשיין או אילו אתרים שלא יהיו שם בחוץ עוד לא הגעתי).

עם זאת, כדי להרגיש טוב עם עצמי אציין שמדובר בפריט יוניסקס, ואף בתמונה דגמן אותו גבר.

נמר שנולד בשבי, טוב לו עם החיים שלו.

אבל ברגע שטעם את טעם החופש, קשה לחזור לשבי.

כמה שהתנאים טובים, החיים יפים והוא מאושר על פניו. יטפס על הקירות ולא יפסיק לחלום על מה שבחוץ.

בעוד כמה שנים, זאת תהיה אני.

השכנה הזו, עם המיליון חתולים שלא מצאה כלום בחיים וזה כל מה שנשאר לה.

בלי אהבה, בלי משפחה בלי חברים.

העצבנית, המשוגעת, חסרת החיים.

זו שמשמשת כועד בית.

דוחפת את האף שלה בכל מה שקורה בבניין, שמשליטה טרור על הדיירים.

שהשכנים לא סובלים, מתחמקים ממנה.

אבל בסופו של יום, הם מודים שיש אותה ולו רק כי היא חוסכת להם את הטרחה.

אבל מה זה משנה? כל מה שנותר לה זה רק החתולים שלה בכל מקרה.

יש לי צורך לדבר, לשפוך את הלב, להתייעץ.

אבל, אין לי בכלל מילים או יכולת לשתף את מה שבפנים.

תקועה בסערה של עצמי.

בכל בניין יש שכנה משוגעת.

אם בבניין שלך אין אחת כזו, סימן שזאת את.

כשאני פועלת לפי הנטייה שלי, אני מוותרת על עצמי - אני לא באמת מאושרת.

כשאני בוחרת בעצמי, אני מוותרת על שחשוב לי - אני לא באמת מאושרת.

מה שאני לא עושה, אני יוצאת נפסדת.