לישון בלי לחלום

אני רוצה לספר, ואין לי למי.

אז אני מפנימה וממשיכה הלאה.

אני רוצה לחלוק, אין לי עם מי.

אז אני גוללת בנייד, ומיד סוגרת אותו.

אני רוצה לפרוק, ואין לי למי.

אז אני מנסה את מי ששם, אבל זה לא מצליח.

השקט בחוץ מטריף רק יותר את הסערה שבפנים.

אני רוצה לצעוק לעולם.

אבל מה הטעם?

הייתי היום בהרצאה מרתקת. מפה לשם - המרצה דיבר על ריצוי.

בעיקר נשים סובלות מכך, הן חייבות לעשות מה שאומרים להן, יש להן נטייה לאבד עצמן בנתינה לאחר.

זה גרם לי לחשוב על הבחירות בחיי. אני יודעת שאם אהיה אמא, אני אתן את חיי עבור ילדי ואני אתן זאת בחפץ לב וללא חרטה.

זה גם הפחד שלי. לא לאבד את חיי, אלא לאבד את אושרי משום שלא אהיה ברשות עצמי יותר.

לא אוכל להמשיך לברוח כמו שכל כך נוח לי כיום. היחידה שתהיה אשמה בכך זו אני. אני בוחרת שלא להיות אמא, כי אני מפחדת.

בניגוד לפחדים אחרים איתם התמודדתי בכח ובנחישות, הפעם אני בוחרת שלא להתמודד עם הפחד ובורחת.

אני בורחת מהחיים עצמם.

לקום בבוקר וללכת לעבודה, כי ככה זה שגרה.

מוקפת בחברות, צחוקים, ארוחת צהריים, קפה, ריכולים.

הולכת לאוניברסיטה, כי אני אוהבת ללמוד.

מוקפת בחברות, מגישות עבודות, משתפות חוויות, מתפלספות, מתייעצות.

יוצאת לאימון, אנרגיות, דנות בנושאי תזונה, מקטרות, מזיעות, מרוצות.

ארוחה משפחתית, שיתוף חוויות, התייעצות, טיול של שבת, ריכולים.

חברה מתקשרת, שיחת נפש, יוצאות לבלות, בירה, ריכולים, צחוקים, חיבוק.

חוזרת הביתה, נשיקה, שיתוף חוויות.

הולכת לישון, כרבול.

גמורה מעייפות, לא נרדמת.

בדידות קיומית.

גבר הוא כמו בלון.

רק צריך לפתוח את היד - והופ, הוא מגיע לשמים.

אישה היא כמו ספינת חלל.

צריך ללמוד המון שנים, להתאמן ולעבור מבחנים. וגם כשמגיעים לרגע ההמראה - כולם משתפים פעולה ביחד, דרוכים ומחכים לשניה הנכונה, ללחוץ על הכפתור הנכון ומתפללים שזה יצליח.

יושבת באוטובוס, הוא בקושי זז בגלל הפקקים.

הרגליים רטובות מהגשם.

ביד אחת המטריה שרק מרטיבה אותי יותר, ביד שניה אוחזת בתיק והשקית שלא יפלו ממני.

האוטובוס דחוס, הנהג הפעיל מזגן כי קר בחוץ - מה שרק הוסיף להרגשת החנק בפנים.

הפרצוף תקוע בנייד כדי להעביר את הזמן, במחשבות של יאוש על ההליכה וההמתנה בגשם לאוטובוס השני שעוד מצפות לי.

מרימה את הראש ביאוש כדי להבין היכן אני ועוד כמה זמן יש לי עד שאצטרך לרדת.

ואז בחלון דרך מסך של אדים וטיפות הגשם אני רואה בחלונות את החנוכיות דולקות.

פתאום בבת אחת - הלב מתחמם. 

מתמלאת אהבה וציפיה להגיע הביתה להדליק את הנרות עם האהובים שלי.

אין על חנוכה!

מהפעמים האלו שאני רק רוצה לצעוק את הנשמה שלי החוצה, עד שאהיה צרודה.

ארוחת הערב המושלמת היא ביצים וקוטג'.