לפני 10 שנים. 18 בפברואר 2014 בשעה 14:08
מכירים את זה שיש לכם תחושה כלשהי בבטן, יש משהו, אתם יודעים מהו אבל לא זוכרים מה.
אז נופל האסימון, בגלל משהו לא קשור וכמובן בעיקר באיחור.
כבר כמה זמן הייתה לי תחושה משונה, שאני שוכחת משהו.
זה הגיע על לרמה שתהיתי לעצמי, אני צריכה להיות במקום אחר? איפה? מתי?
היה ברור לי שאני מפספסת משהו.
היו לי תוכניות אחרות ליום הזה.
איכשהו התגלגל המצב לידי כך.
הפוך על הפוך מהתכנון המקורי.
בא לי לעזוב הכל, לנסוע אליו ולומר לו,
שידע שאני לא מפסיקה לחשוב עליו.
גם אם נדמה ששכחתי.
לעיתים כועסת, חסרת אונים. מאוכזבת?
אבל בעיקר אני אוהבת ומתגעגעת.
בסוף יום, אני אכנס למיטה.
אתמסר לכאב שהודחק כל היום, אשחרר לכרית את הבכי שהיה חנוק כל היום.
אחכה למחר, כשאקבל חיבוק ונשיקה.
יודעת כי אז ליבי יתמלא חום ואהבה,
קצת מהול באשמה.
לבסוף כל זה, ארדם.