העניינים מתפתחים לאחרונה.
זה קרה לגמרי במקרה, לא התכוונתי.
זה דבילי לומר זאת, הרי אני יזמתי הכל.
כן, יזמתי. לא באמת רציתי, או שכן?
מה שבטוח, לא האמנתי שייצא מזה מהו.
בכל פעם שקרה משהו, בכל שלב, ישר התקשרתי וחלקתי.
לא עם כל אחד, אני מספרת למעט מאוד אנשים מה קורה בחיי.
ביום יום זה בא באופן טבעי מבלי לחשוב כבר.
בלילה, זה משהו אחר.
השקט, מאפשר לחשוב את כל מה שרציתי ולא היה זמן במהלך היום.
לכאוב, מבלי לרסן את עצמי. לבכות, כי שמי שרציתי באמת להתקשר, לא יכולתי.
את מי שאני הכי צריכה ליעוץ כרגע, אין לי.
לפעמים צריך לקבל החלטה בחיים.
לא של לאן לטוס בחופשה, כזו שמכריעה את העתיד.
מפחידה, שקשה לקחת.
אז הדחיינות תמיד משרתת אותי נאמנה.
למה להחליט עכשיו מה שאפשר מחר.
חודש הבא, שנה הבאה יהיה אפילו יותר טוב.
אבל לפעמים, יש דד-ליין.
צריך להחליט ועכשיו.
התהליך של קבלת החלטה שכזו קשה בטירוף, חבלי לידה של ממש.
זה הולך להיות סוף שבוע ארוך במיוחד, קשה בטירוף.
אבל בסופו, הוא יוליד עתיד. אני מקווה שטוב יותר.
כן, אנחנו חזקים יותר עכשיו.
אז למה אני מרגישה כזו חלשה???
