ענבר נכנסה כאילו לדירה היא בעלת הבית. היא לבשה גופייה לבנה וג'ינס כחול צמוד צמוד, מאלה שמשופשפים בקצת לבן באזור הלחיים. היא באה מוכנה לקרב המכריע. ענבר התיישבה ישירות על הספה. 'מה, איפה מיה?'. הסתכלתי עליה בפעם הראשונה - מאז אותה תקופה בצבא - מזווית גבוהה. 'מה את רוצה ממני?' שאלתי אותה במעט אסרטיביות. ענבר חייכה. 'לא באתי אליך. באתי אליה. נראה לי שהגיע הזמן שנעשה שיחת בנות...' הסתכלתי עליה בחוסר הבנה. 'למה אתן צריכות לעשות שיחת בנות? בקושי הייתן בקשר עד היום. לא נראה לי שזה רעיון טוב'. התחלתי להילחץ ולהזיע מאוד. ענבר קמה על רגליה והתקרבה אליי. היא הסתכלה לי ישירות בעיניים וחייכה. 'כי לא נראה לי שאתה מסוגל להתגבר עליי', אמרה בנחישות. 'תבין גם אותי.. זו קרובת משפחה שלי ואני לא רוצה שהיא תתחתן עם איזה גבר שחולם ומפנטז על מישהי אחרת כל חייו. אתה היית רוצה חיי נישואין כאלה בשביל קרוב משפחה?'.
ענבר התחילה להסתובב סביבי לאט לאט. היא התחילה לכשף ולהפנט אותי עם הריח שלה, ועם הקול שלה. 'ענבר, אני מתחנן אליך, תעזבי אותי בשקט. אני מאושר עם מיה, והיא מאושרת איתי. מה זה חשוב מה היה וכמה אני מסוגל או לא מסוגל להתגבר עלייך. עובדה שהתגברתי. אני מתחתן עם אהבת האמת שלי'. ענבר הישירה מבטה אליי. 'בוא נעשה עסק. רד על הברכיים ותסתכל עליי מלמטה. אם אתה מסוגל שלא לגעת בי תוך 20 שניות, אני עוזבת את הדירה ולא תשמע ממני יותר'.
מיותר לציין שהזין שלי עמד להתפוצץ. 'אני לא יורד על הברכיים יותר בשביל אף אחת מלבד אשתי לעתיד', אמרתי לה בתקיפות. 'עכשיו לכי מפה בבקשה'. ענבר הסתכלה עליי במבט קפוא. היא הבינה שהיא הולכת להפסיד בקרב.. היא התקרבה אליי ולחשה לי בסוד: 'מה, אתה באמת לא זוכר שאני בחורה שלא אומרים לה לא?' עוד לפני שהספקתי לחשוב למה התכוונה הרגשתי ברכייה בחלק התחתון של הבטן, אחת כזאת שלא שוכחים כל כך מהר. מכיוון שעמד לי הזין, גם הוא חטף מהברך הסקסית של ענבר.
נשכבתי על הרצפה והסתכלתי על התקרה. בתוך תוכי, קיוויתי שזה מה שיקרה. קיוויתי שענבר תכריע אותי ותחרוץ את גורל הנישואים שלי. ענבר עמדה לצידי והניחה את נעל העקב שלה על הפה והאף שלי. 'עכשיו תלקק כמו הלוזר שאתה', הורתה, ואני צייתתי. בזמן שהרחתי לה את הרגל וליקקתי לה את הסולייה, היא הסתכלה עליי מלמעלה, וחייכה. אני הסתכלתי עליה מלמטה, ובתוך תוכי הייתי מאושר באמת. היא הניחה את שתי רגליה לצידי ראשי והתיישבה לי על הפנים.
האף שלי והפה שלי נתפסו בדיוק בין לחיי הישבן המרהיב שלה. טעמתי והרחתי את הג'ינס שלה כאילו זה הדבר האחרון שאני ארגיש בחיי. לא הפסקתי להסניף אותה, לא הפסקתי לטעום אותה, והיא הייתה אחראית לכך שמדי פעם אנשום. כשראתה שאני לחוץ לאוויר, קמה לשנייה, וחזרה לשבת לי על הפנים. היא לא הפליצה עליי הפעם, אבל כל כך קיוויתי שתעשה כן. כל כך קיוויתי להריח את ריח ההשפלה הזה ממנה. ובכל הזמן הזה, העיניים השולטות והמכניעות שלה לא הפסיקו לפגוש את העיניים המושפלות והכנועות שלי. היא נהנתה מכל רגע שבו היא משנה גורלות של אנשים, מהרגע שבו אנשים נכנעים למרותה.
לאחר 10 דקות של סשן אינטינסיבי ואכזרי, היא קמה על שתי רגליה והסתכלה עליי כשידיה על מותניה. 'אז נראה לי שזה לא רעיון טוב שתתחתן עם בת דודה שלי, מה אתה אומר?'. הנהנתי עם הראש. 'ענבר המפקדת, המלכה שלי, בבקשה תשבי לי על הפנים, אני אעשה כל מה שתגידי', אמרתי כמו לוזר אמיתי. ענבר צחקקה, הסתובבה כשגבה אליי וישבה לי על הפנים, הפעם עם הגב אליי. היא הורידה את נעליה והרימה את ראשי לתוך ישבנה באמצעות רגליה העדינות, ואני הייתי בגן עדן. 'נשק לי את התחת, עבד', ציוותה עליי. ואני ביצעתי כמו עבד טוב. נישקתי לה את לחי ימין ואת שמאל ללא הפסקה. ללא תלות בשום דבר. לקחתי סניפות של התחת שלה וקיוויתי לסיומת הקלאסית של הסשן. 'אתה מוכן?', הסתובבה כשבקושי הצלחתי לראות את פניה. היא ספרה לאחור מ-5, ואז הגיעה בועה שחדרה לי לתוך הנחיריים. היא צחקה ללא הפסקה. 'תריח, עבד, עד אובדן הכרה'. ואני הרחתי. ידיי היו מושפלות הצידה בסימן כניעה.
ענבר קמה ממני ואני עצמתי עיניים. שכבתי על הרצפה עם הפנים לתקרה. הייתי בעננים, בגן עדן. לא האמנתי שזה שוב קורה לי. ענבר שמה נעליים, סידרה את השיער, והתכופפה לכיווני. היא נתנה לי נשיקה על הלחי. 'אתה בסך הכל בחור טוב, אתה יודע. אבל אל תתחתן עם מיה. אתה לא ראוי לה'. הנהנתי. התנשמתי. שמעתי את ענבר הולכת לכיוון הדלת, ואז את הדלת נסגרת. פתאום נזכרתי שמיה אמורה לחזור כל רגע. מיהרתי לקום והסתובבתי לכיוון הדלת.
מיה נשענה על הקיר שעל יד הדלת. היא החזיקה שקית של 'מקדונלדס' והסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר. מבטה היה תמהיל של כעס, קנאה, סלידה, ובעיקר, תחושת בגידה עצומה. הסתכלתי עליה בלי לומר מילה. אפילו לא שמעתי אותה נכנסת מרוב שהייתי מרוכז בענבר. השפלתי את מבטי ועזבתי את הדירה.
אין לי מושג מה צופן לי גורלי. אין לי מושג אם אראה את ענבר שוב. כל מה שאני יודע זה שהיום אני במקסיקו, מנסה להתחיל חיים חדשים, עם זהות חדשה, כאשר את כל מה שהיכרתי עד היום אני משאיר מאחור. אני לא רואה דרך אחרת לשקם את חיי מלבד להחליף דיסקט.
והכל בגלל אותו רגע מקולל בו שינתה החיילת הסוררת את חיי לנצח.
לפני 12 שנים. 9 באוגוסט 2011 בשעה 11:07