נפגשנו מזמן, שנתיים אחורה. גבר גבר במהותו. נאה, כתפיים רחבות וחיוך מקסים.
ביקש בית קפה, אמרתי קרוב אלי.
פגישת צהריים קלילה.
החיבור היה מיידי.
קפה, סיגריה שלי ואחרי חצי שעה של שיחה כללית, משפט אחד בודד שלי שגרם לו להשפיל מבט ולהגיד בקול שקט "אני בוחר בך, בבקשה בחרי בי".
היה לנו מערכת יחסית ברורה ויפה.
את כל כולו הוא השקיע בלפנק אותי.
במגע.
במילים.
בהפתעות קטנות (ואחת גדולה ומרתקת במיוחד).
הכי אהבתי בו את ההתמסרות. מהרגע שנכנס בדלת הוא היה שלי. במבטו. בתשוקתו.
ושמר על אש ההתמסרות לא מעט זמן.
עד שדרכנו התפצלו.
השבוע, ישבתי במסעדה מקסיקנית מהממת ברוטשילד.
בחוץ, סיגריה ביד אחת, מרגריטה מנגו ביד השנייה וחבר טוב לידי.
בתום המרגריטה ניגשה אלי המלצרית והגישה לי כוס בירה.
אמרתי שלא הזמנתי.
אמרה "מתנה."
שאלתי "ממי?"
אמרה "הוא אמר שעדיף שתשאלי איזה בירה"
"טוב איזה בירה?"
חצי סיבוב שלי ומבט לתוך המסעדה, והוא שם. יושב על הבר עם חברים, מחייך חיוך ענק, ניצוץ בעיניים ושולח יד באוויר בתנועת "לחיים".
//מתה על הרגעים הקטנים האלה//
