נזכרת, כותבת...

אבל נשארת בדרכנו שלנו.

כמו שסיכמנו.

"כי את מה שניתן..."....

*

אני רואה אותך "מבקר" כאן. 

נכנס ויוצא לרגע, כמו שעשית תקופה לא קצרה בחיי.

מכירה אותך כמו את כף ידי.

ומחייכת.

*

איך זה?

ככה זה כשאני יודעת את האמת, זאת שסגרנו קצת לפני שהלכת. 

ככה זה כשאני שלמה.

*

היום ביקרת במחשבותיי.

מקדישה לך את אחד השירים שהקדשת לי ביום קשה שלי.

לכל יום פחות קל שלך.

*

לך ילד אהוב, אל חופים רחוקים...

https://www.youtube.com/watch?v=krqt5mo4iEs&list=PLC_-1-zYkHzHB-JJ3GE5QEYy-ZXMAh71w&index=26&t=0s

עבר בנינו.

בר פתוח, הרצליה.

אני עם שני חברים, הוא עם ארבעה.

אחד מבעלי המקום מגיע וצועק את שמי, אני קופצת לתוך חיבוק חם וים של נשיקות.

מדליקים סיגריה ומקשקשים ואני מרגישה מבט שנעוץ בי.

חצי סיבוב והעיניים נפגשות. חזק. עמוק. כנוע. מוכר. 

"לא עכשיו" אני אומרת לעצמי. הערב הזה מוקדש לשני חברים שלא ראיתי ים זמן.

אפילו הנייד על שקט.

חוזרת לשולחן שלי. משקה צבעוני מונח שם.

"שלחו לך" אחד מהם אומר ומחייך.

מזיזה אותו לקצה השולחן ומסמנת לאחראית משמרת לקחת אותו.

"אמרתי לו שאת לא שותה..." היא מחייכת אלי.

אחרי שעתיים הם זזים ואני הולכת לקשקש על הבר ומסתכלת לרגע על הנייד.

הודעה חדשה בכלוב.

"בבקשה, רק תסתכלי עלי שוב".

"לך לאן שתלך
האבק יהיה אותו אבק
בכל מרחק

לך לאן שתלך
הכאב יהיה אותו כאב
בצד הגוף

כי ממני באת
ואלי תשוב
כי ממני באת ואלי תשוב"

https://www.youtube.com/watch?v=LEPnvzUEIEQ

2 שניות מהרגע שהוא נכנס.

הנשימות מקבלות קצב נכון.

גוון הקול הופך אחר והתשוקה לסם שלו מטריפה לו את הגוף.

הוא לוקח אותי למסע בתוך הוורידים שלו.

ואני, מתפשטת לו בגוף.

זה מתחיל דרך השפתיים,

טעימת חושים, טעימת תשוקה,

עולה אט אט ומתפשטת לו במוח.

מתחילה את הערפול,

מעיפה כל מחשבה מיותרת,

ומרגישה את הסחרור.

הנשימות שלו כבדות יותר,

המילים שלו קצרות יותר.

הגוף דרוך.

מכאן, הדרך קצרה.

המוח שלו כבר בידי.

הוא יודע את מהותו,

הוא יודע את מקומו.

מתחילה לזרום דרומה ומתפשטת לו בלב.

כובשת בהינף רוח קלה כל פינה פנויה.

בודקת את המבט בעיניים.

נכבש.

וכמו במטה קסמים נחשף אלי הנוף היפה ביותר בתבל.

הוא צולל, ממוקד מטרה אחת.

לטרוף.

להשביע את התשוקה.

באינטליגנציה רגשית מופלאה,

באינטליגנציה תחושתית נקייה,

ובאינטליגנציה מוחית מופלאה ובוגרת,

הוא לקח אותי למסע בתוך הוורידים שלו.

ואני, התפשטתי לו בגוף.

ובאותה נשימה, הפשטתי אותו.

מהמסכה, אותה הוא חובש יום יום, שעה שעה,

זאת, שהוא מוריד, כשאני, נכנסת.

יש גם גברים שפויים בכלוב.
יש גם גברים שפויים בכלוב.
יש גם גברים שפויים בכלוב.

***

מזכירה לעצמי את אתמול בלילה.

***

ההיית או חלמתי חלום?

אחרי צ'אט של 5 דק' הוא שאל.

כי הבין, שהוא לא.

ולא רק הוא. פשוט לרוב... אני כלל לא טורחת להסביר.

כי נשלט, זה תואר שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו.

לא יזכו בתואר אלה שחושבים שאנחנו איזה לונה פארק של משחקים שבא להם.

שחושבים שמותר להם להגיד הכל, לבקש הכל, לחשוב שבאנו להגשים להם פנטזיה.

לא ראויים לתואר הם אלה שרק מפנטזים וברגע אחד שמוליך לאמת... מקבלים ביצים קרות.

לא יקבלו את התואר אלה שמעידים על עצמם כיורדים הטובים ביותר (לא.. לא... אנחנו לא טיפשות, תבינו כבר...).

אז... מי שלא נשלט, שלא יגיד שהוא נשלט.

נשלט הוא זה שבוחר לשים הכל לפניו.

שמגיע עם אמת של נתינה אחת.

שהלשון שלו חודרת את כל נימי הרגש והאורגזמה.

שהעיניים שלו מדברות תשוקה למקום שהוא נמצא בו.

שהפה שלו יורה מילים נכונות.

שיש לו מספיק אינטליגנציה מוחית ורגשית להבין מי מולו.

ויש בו מספיק כנות, מול עצמו.

קפיש?....

כמה מילים נאמרות בשתיקה?
כמה כאבים מתאגדים בעיניים המסתכלות מטה?
כמה אומץ נדרש לדפוק על דלת שנסגרה?
                                     עם בריח. ונפתחה. לרווחה.
כמה נשימות נושמים בדקה?
איך הבנה אחת ברורה מתיישבת בתוך לא מעט שאלות?

ולא בטוח שהוא יודע.
כמה הערכה.
כמה אוויר.
כמה אמת אחת שנאמרה אי שם במאי בשנה שעברה.
הוא הביא, ב 15 דק' בודדות.

מערכות יחסים חזקות
בין שני אנשים
שורדות את המשברים הגדולים ביותר
אט אט
כשיש בתוכן
רק שני אנשים

שיודעים, מעריכים ושומרים על היסטוריה אחת, שאין שנייה לה.

שבת בבוקר. גשום מידי. 

מתחילה את הבוקר עם פורטיסחרוף וממשיכה הלאה.

השכנים כבר יודעים, הס מלהתלונן על עוצמת המערכת.

זמן לשדרג את הפלייליסט. מוזמנים לשלוח לינקים טובים, נטו ישראלי.

https://www.youtube.com/watch?v=4g9mJjJ9WU0

שב.

תחייך.

שתוק לעיתים.

זה לא ממש יעזור לך מצב המאצ'ו.

זה לא עובד עלי.

החיצוניות לא מתעתעת בי. אני קוראת מבט.

ומחייכת. בשקט. ונועצת מבט.

ולאט לאט אתה מבין. שאתה יכול לשחרר את "החזק". 

ומשיל קליפה. ועוד אחת.

ונע בין הגבר לזה שרק רוצה לשחרר ולרדת ולהיות, הכי קטן שיש....

והמבט שלך באותו רגע, עלי, אלי, שווה הכל....

שאלתי אותו.

"מזה שלנצח תישארי וירטואלית..." הוא ענה.

ואתם? מאמינים בוירטואליות?... כי אני לא.

צריכה להרגיש

צריכה לגעת

צריכה להסתכל לו בעיניים ולדעת שהוא שלי

צריכה לקלוט

צריכה לנשום

צריכה להסתכל עליו עירום ולדעת שהוא שלי

צריכה לקבל

צריכה להתפנק

צריכה לראות אותו מסתכל עלי ועף.

אז לא, לא אשאר לנצח וירטואלית.

פשוט כי אני לא כזאת.

ואתה? תישאר? או תברח מהפחד?....