"בוא נסיים את זה" אמרתי לו.
"לא, בבקשה לא, מה שתרצי אתן לך. אהייה מה שתרצי" הוא אמר לי בקול תחינה והיו לו דמעות בעיינים.
"תהייה אתה. מה אתה?"
"אני אפס, אני כלום, אני זונה שמחכה שיפתחו אותה כל הזמן, אני מכור, אני חייב את זה, בלי זה אני לא שלם...."
הוא היה על ארבע, עירום, יפה כמו פסל יווני, שחום כמו אחרי עשרות שעות ים, חטוב כמו שחיין.
בעל חברה גדולה, מנהל ענק. איש שיחה מרתק, חם בטירוף ויש לו עיניים מדברות.
היינו יותר מחצי שנה יחד, התחלנו הכי לייט שאפשר, אבל החיבור בנינו העיף אותנו כל פעם יותר גבוה, כל פעם יותר עמוק לעולם הבדס"מ.
שמתי לו קולר, עם שמי, שהוא הביא לי מתנה מהטיסה האחרונה שלו לברלין.
הזין שלו כבר עמד, נוטף.
אמרתי לו שזו הפגישה האחרונה.
כמו כלב מטורף הוא ילל. בכה, התחנן שלא.
כאב לי.
אספתי אותו אלי.
לחיבוק גדול.
הבטחתי לו שהוא ימצא את הנכונה לו, האחרת.
קשרתי את עיניו.
פלאג גדול נכנס אליו וסחט ממנו גניחה יפה ושלחתי אותו למקומו, בין רגליי.
היה לי מה לעשות. קראתי ספר. לפעמים ליטפתי לו את הראש.
בא לי קפה. הוא הכין לי קפה יפיפיה. צבעוני, אפילו השקיע וצייר כתר ולב קטן למעלה. וחזר למקומו.
זאת היתה פגישה ארוכה, היה שם כל כך הרבה... ממנו, ממני, מהחיבור הטוב הזה.
אחרי כמה שעות וג'אקוזי חם ומפנק ביחד, הוא נרדם. מותש ומאושר, כשהוא מחבק אותי.
הדלקתי סיגריה, הסתכלתי מהחלון הגדול של הסוויטה על הים וידעתי, שהוא צריך להמשיך הלאה.
איתי זאת רק תחילת הדרך, אני לא יכולה להמריא איתו יותר. הגבולות שלי ברורים.
והוא, הוא פרח, המריא, רצה לנסות עוד ועוד ועוד...
נתתי לו נשיקה, השארתי פתק, מחקתי את הנייד שלי מהזכרון של הטלפון שלו ויצאתי בשקט בשקט.
***
אתם קוראים לי "מלכה" אומרים ש"רק מה שאת רוצה זה מה שקובע" אבל זה לא נכון. לא אצלי.
לראות את זה שאיתי פורח, מגשים, לקבל ממנו את כל החום בעולם אחרי שהוא עבר עוד שלב, נותן לי המון.
אומנם מפונקת... אבל לא סוציומטית.
היום, קצת יותר שנתיים אחרי, הוא קרא לי בצ'אט של האתר.
תוך חצי שעה נפגשנו לקפה ליד הים.
הוא סיפר כמה היה קשה למצוא אחת אחרת.
"קשים חיי עבד בכלוב הזה, רובן בתשלום, לא אמיתי, אי אפשר לעוף באמת".
אבל הניצוץ בעיניים שלו הסגיר אותו. ידעתי שהוא המריא שוב. גבוה יותר.
הוא הודה.
הוא מצא מישהי בברלין, הוא על הקו. הגשים איתה את כל מה שחלם עליו.
ונרגע...
אבל... הוא אמר, שכל פעם מחדש, היה חסר לו, החיבוק בסוף. שלי.
מוקדש לך – אתה, שלא שכחת, אותי.
