יצאתי מפגישה עסקית ישר לתוך רח' דיזנגוף העמוס וממש בא לי קפה קר.
בית קפה ראשון נמצא כמה מטרים ממני, נכנסתי, ממוקדת מטרה. קפה קר ועכשיו. ניגשתי לבר "קפה קר בבקשה".
שמעתי לידי "תעשה את זה דאבל". מבט ימינה ובחור עומד לידי. בחור יפה. זיפים בקטנה.
מסתכל לי בתוך העיניים. מחייך. קפה קר הגיע אלי. גם אליו. מוציאה את הארנק לשלם והוא כבר שילם על שנינו.
הסתכלתי עליו שוב "מה העניין?" אמר "מפנק אותך, מותר לי".
הקול שלו היה מתחנחן מידי, זה עצבן אותי. לא אוהבת ככה. יצאתי החוצה, התיישבתי על ספסל והדלקתי סיגריה.
הוא התיישב לידי. "סליחה, לא התכוונתי לעצבן. פשוט זיהיתי אותך והאינסטינקט הראשוני היה לפנק..."
הסתובבתי אליו. אין לי מושג מי הבחור. שתקתי.
"את לא מזהה אותי, אני יודע".
המשכתי לשתוק וממש קיוויתי שגם הוא יתחיל לשתוק.
והוא שתק. ישב ושתק. שיחק עם הנייד שלו.
ובכל הרחוב המרעיש הזה שמעתי את השתיקה שלו יותר חזק.
קפה, סיגריה ואין לי מושג מי יושב לצידי.
מייל נפל בנייד.
"יש לך הודעה חדשה בכלוב".
נכנסתי.
זיהיתי את הניק. מישהו שהתכתבי איתו לפני שנתיים לפחות... מה הוא נזכר בי עכשיו? פתחתי.
"זה אני כאן לידך. אני מתנצל. עברתי על פניך ברחוב וקלטתי אותך. נפגשנו לפני יותר משנתיים. שתינו קפה קצר יחד. אמרת שאני מקסים אבל נראה ילד. ביאסת אותי לגמרי אבל היית כזאת אחלה ודיברת אלי כל כך שונה משאר המלכות כאן עד שחקקת את דמותך, את טון הדיבור שלך, אותך, אצלי בזכרון. זה היה גדול ממני לתת לך להיעלם שוב. אני מתנצל."
אמצע דיזנגוף. ספסל. קפה קר וסיגריה שניה נדלקת.
נזכרתי בפגישה.
מראש אמרתי לו שאני לא בעניין של בייבי פייס.
הוא באמת היה מתוק. לחץ על פגישה. ממש לחץ.
בדרך חזור מפגישת עבודה הוא קרא לי בסקייפ. היה לי עודף מצב רוח, שאלתי אותו אם הוא ספונטני לקצר.
קבענו בחניה של מגרשי הטניס ליד רמת החייל. הוא הביא קפה. קר.....
נשענו על הרכבים וקישקשנו. קצר.
הוא באמת היה מתוק.
הסתובבתי אליו.
הראש שלו היה מופנה מטה.
שלחתי אליו יד.
הוא שם את שלו בשלי.
חייכתי אליו והוא חייך חזרה.
קמתי.
נתתי לו נשיקה על הלחי והלכתי משם...
עשרים ושישה מיילים מהירים ושלוש שעות אחר כך, כבר היינו באותו חדר, אני על ספה, עם קפה קר, סיגריה ובחור מהמם ורעב, על הרצפה.
