זה היה יום גשום וקר.
וי' שאל אותי אם אני מצטרפת לכנס.
האמת?
לא ממש רציתי. אבל הוא ידע מה שאני לא ידעתי.
ששם בכנס ידובר רבות על הפרויקט שלי.
אז הוא ניסה את כל הטריקים האפשריים.
חיבבתי אותו. את י'. הוא היה מצחיק. אותי.
היו לו עיניים נעימות .
אולי עדין יש לו.
אני כבר שנים לא יודעת איפה הוא מתגלגל.
ואז, באי רצון, הוא אמר, שאין ברירה ואני פשוט אצטרף אליו.
על האופנוע.
ואני?
לא אמרתי, אבל עד אז לא רכבתי מעולם. על אופנוע.
אז שיחקתי אותה הכי רגועה ואמרתי 'יאללה, בוא נלך'.
והוא חייך ואמר 'כמו שאת לבושה, תגיעי חתיכת קרח'.
ולא הבנתי. והתעקשתי.
והוא קלט בחושיו שאין לי מושג.....
ולכן ביקש שאפעל כמו שהוא מבקש.
ונסענו.
והגעתי בחתיכה אחת. קפואה.
האינטימיות שהייתה שם, ביני לבינו, הייתה לי כפי שלא הייתה לי.
ומאז אנחנו לא חברים יותר.
הוא הלך למחוזותיו.
ואני למחוזותיי.
היום נזכרתי בו.
בכלל בגלל מישהו אחר.
מישהו שלא פוחד מאופנוע. אינטימיות. וממני.