לפני 10 שנים. 12 בספטמבר 2014 בשעה 21:47
הוא נסע
ואני נשארתי עם הפרפרים בבטן ונאלצתי להפגש עם עצמי.
אני חושבת עליו כשהוא שוכב לידי במיטה, ממלא אותה בנעימות העצלה שלו
באדישות החושנית שלו שמוציאה אותי מדעתי.
אני מצחיקה אותו בצורך הבלתי פוסק שלי למגע שלו על הגוף ובתוכי.
הוא מעורר בי חרמנות פסיכית כזאת שאני מתביישת בה, ואני נכנסת לשירותים לאונן שוב ושוב .
מה שהכי מערער אותי זה שאני יודעת שאני אוהבת אותו הרבה יותר ממה שהוא אוהב אותי, שאני לא אהבת חייו.
ילדותי לא? הצורך הזה שלי להיות הדבר הכי טוב שקרה לו אי פעם
הופך אותי לדבר הכי פתאט שקרה לו אי פעם
