|
|
|
אני ילדה של קיץ
נולדתי בקיץ
פורחת בתחילת עונה ונובלת בסופה
הבגדים, צבעי הטבע
הריחות
אני מהזונות ששזופות גם בחורף
אני זוללת אבטיח ודובדבנים
לוקחת תיק מאורגן וספר לים
בונה לי שם פינה מושלמת שיש לי בה הכל
אני אוהבת לצוף במים
שונאת מדוזות!
טוב, מי לא…
מתה על זה שאפשר להתלבש קליל
שהבילויים הרבה יותר משוגעים
שהכל פשוט יותר חי חם ולח
כמוני
כבר לא עושה לי טוב
אפילו ממש עושה לא נעים
כבר לא מכירה את עצמי כזאת ורק איתו
כבר לא מבינה למה כל פעם אותו דבר
אותן הטעויות
ואותן השריטות
למה זה לא נקלט לך?
למה אתה לא מבין מה מפריע לי?
לא משנה באיזו גישה זה נאמר
זה תמיד חוזר לזה שאני מתבאסת עליך
אז כבר לא
אתה כבר לא מה שראיתי פעם
אתה כבר לא עושה לי את מה שעשית לי פעם
ואני רוצה פשוט שתמשיך הלאה
כי אני כבר לא עושה לך טוב
וזה חוזר אלי
אז אני אוציא מהחיים שלי שיחות שחוזרות על עצמן
נגיעות שלא ביקשתי
מבטים מתוסכלים
קנאה מיותרת
שאלות בלי שום הגיון ומטרה
וחוסר בגרות
ילד מעצבן
אני רוצה אחד כזה מושלם
שיהיה יפה ברמה שזה כואב
ברמה שאני אקבל סחרחורת מלחשוב עליו
ועל ה&@& שלו
בחור כזה יפה עם חיוך שממיס לי את כל הקשיחות ועושה אותי מטומטמת
בחור כזה חתיך שאני גאה להיות לידו
להתלבש יפה בשבילו
להתבשם ולהתגנדר
ולקבל ממנו כל מרות.
שכל מבט של היפה הזה יסובב אותי
עד שהוא שם
ממש שם
בנקודה שהוא כבר שלי
ואני, אתחיל לעשות בו מה שארצה
הוא ידביק אותי לקיר ואני אכנע
ומתוך הכניעה אתפוס לו חזק את הפנים עם ציפורניים ארוכות וחודרות
ואלחש לו בשקט בשקט
״תתפשט״
והוא יקפא במקום
יוריד בגדים באוטומט ויחכה להוראה הבאה
ואני פשוט נשארת ממוסמרת לקיר עם חיוך שובב
״תתקרב ואל תגע בי״
והגרון שלו מבליט את בליעת הרוק כשאני מסיימת את המשפט
לוקח חצי שניה של הבנה והגוף שלו עושה צעד אלי
יד אחת שלו נשענת על הקיר מצד ימין שלי
ויד שניה נוגעת לעצמו בין הרגליים
מסתכל עלי כמו שמסתכלים על טרף שאי אפשר להוריד ממנו עיניים.
ואז ממש אז
כשהוא כזה יפה
כשהוא כל כך שקט
כשהוא מאוד מגורה וסובל
אני משחררת את החיה לטרוף
״יכול לגעת״
הוא מסתער ומנשק ומערסל ומכרבל ויונק אותי
מרים אותי וגורם לי להרגיש את ההתרגשות שלו
ואני אוספת אותו בשתי ידיים ומצמידה אותי אליו
לגוף גבוה גדול חזק וחם
שהולך לעשות איתי
אהבה
חזקה
יפה
איטית
נוטפת
יש לי רוח שרודפת אותי
היא נראת כמוך ונשמעת כמוך
ובעיקר מרגישה כמוך
היא קמה איתי בבוקר ולפעמים אפילו מעיזה ללטף לי את הראש, או לתקוע את הפרצוף שלה מולי כשאני פותחת עיניים.
היא עומדת לידי כשאני מצחצחת שיניים ומשתקפת לי במראה.
היא שם, תמיד שם.
תמיד הולכת איתי ומלווה אותי, ביקשתי ממנה ללכת! ושלא אומר לא!
הבת זונה לא הולכת…
האמת שלפעמים אני אפילו מחפשת אותה, כבר התרגלתי אליה. שהיא שומעת איתי פודקאסט באוטובוס ונותנת הערות שבטח היית נותן.
אני בודקת לפעמים אם היא בבית קפה איפה שהיית יושב…
ואז נהיה מעגל
של רוח של מישהו, מחפשת רוח של מישהו, שמחפשת רוח של מישהו.
אני מאמינה שיבוא יום והרוח תעזוב אותי ותלך לעולם הרוחות האפרורי שלה
ואתה תשאר זכרון מתוק ואגרוף בבטן. ואני אולי אכתוב על זה ואולי אכתוב על רוחות חדשות שמנשבות מסביבי.
אבל כרגע הרוח הזאת תמיד איתי.
אני מקבלת איתה את הקושי בלהרגיש אותך שוב
אני מקבלת איתה את הסבל בלהתנהג מול כולם שהיא לא שם
אני יודעת דבר אחד, כשאתה תמשיך הלאה… הרוח תמשיך הלאה
ולא תהיה יותר רוח שתרדוף אותי
