לפני 14 שנים. 8 בנובמבר 2010 בשעה 14:54
הכי כואבת התובנה שאין על מי לסמוך
שאין עם מי לדבר
שאין על מי להישען לרגע
ועכשיו כשאין גם את האשליה שבשייכות
כשהטמטום מתפוצץ בפרצוף
שהבן אדם שנתת לו את הנפש שלך כבר לא רוצה בה
עצוב