יומנה של שפחה.

סיפור קצר על ונילית שרצתה חוויה קצת אחרת.

"עוד 20-30 דקות אצלך. אם את לא למטה, אני לא ממתין, זה ברור?", "כן אדון"
כך נותקה השיחה בניהם..
מיד היא קמה מהמשב, התחילה להתארגן.
הוא קצת שונה מאחרים.. יש להם קשר ייחודי. משהו שאין לה עם אף אחד.

ילדה קטנה ואבודה בתוך גוף של אישה נחמדה, היא זקוקה לצאת משגרה. לא להיות בשליטה אפילו לרגע אחד... קטן. כל החיים שלה היא בשליטה על עצמה ועל סובבים אותה. ילדה/אישת חייל! אך בתוך תוכה עמוק בפנים, עדיין כלואה ולא ממש יודעת מה לעשות עם זה.
היא החליטה לשתף אותו במה שעובר עליה והגיעה להחלטה עוד לפני הדיון איתו, שהיא רוצה רק פעם אחת לחוות חוסר שליטה. הוא חבר טוב, איש שיחה מעולה, זה בדיוק האדם שהיא צריכה. מישהו לסמוך עליו. שידע בדיוק מה הקצה שלה ואיך להגיע לשם.

לצלילי שנות השבעים מדיסק ישן היא מתארגנת... כמובן, לכבודו. היא עדיין לא יודעת מה בדיוק מרגש אותה, העובדה שהוא סמכותי כרגע? אולי בגלל שאמר לה בדיוק איך להראות כשהיא הולכת לפגוש אתו? אולי זה שהוא אמר לה לא ללבוש תחתונים? הריגוש שהיא הרגישה זה כמו לחזור לגיל 16... הידלקות ראשונה בחייה...

בדיוק בזמן היא מוכנה למטה, הוא ממתין ברכב והיא נכנסת.
-"פתחי רגליים, אני רוצה לבדוק", מה לבדוק? הרי הוא ביקש ממנה לא להגיע עם תחתונים. הוא ביקש ללבוש גרביונים עד אחרי הברך... הוא לא סומך עליה? כמה השפלה-
"עכשיו כלבה שלי, מה שהיה אסור לך ביומיים האחרונים לעשות, אני מרשה לך לעשות כאן ועכשיו. קדימה"
תוך כדי נסיעה הוא מורה לה לאונן...
-אדומה, מבויישת ורוצה לקבור את עצמה תחת גלגלי הרכב שעוצרים בדיוק באור אדום ונהג מימין מעביר מבט אליה... מושפלת ומרוגשת כמו שלא הייתה שנים, ידיה בין רגליה, שמלתה מופשלת לעקבה, עוצמת את עיניה ומנסה להסתתר כמו בת יענה כאילו שאף אחד בעולם לא רואה אותה כרגע... אבל הוא, שגם עסוק בנסיעה איטית וגם כולו איתה שם, במבטו ותענוגו... לא מפסיק לצפות בה.
כמו רכוש שלו הוא מחליט לדחוף את הידיים שלו גם כן לשם, אסור לה לגמור! והיא מתאפקת אף על פי שתוך שניה יכולה להתפרק שם על הכיסא שליד הנהג ולהרטיב אותו מכל מיציה. והוא מצידו כאהבת נפשו מכניס, מוציא, משפשף... כאילו גופה כרגע בבעלות פרטית של האדון. נותן לה מדיי פעם לטעום את מיציה הרבים והיא כל כך מושפלת וזזה באי נוחות ויחד עם זאת עובדה, היא מרטיבה כמו שלא הרטיבה המון זמן.

הם מגיעים לחורשה קטנה מאוד שחשופה לכביש דיי סוער באמצע הלילה. היא יורדת מהרכב ללא נעלים, הולכת וכאב ברגליה אבל ממשיכה כמו גדולה לצעוד לצידו של האיש הגדול שמורה לה את הדרך. הם מגיעים מאחורי עץ גדול, הוא מתחיל להכאיב לה עד כדי כך שהיא לא מסוגלת לומר איך וכמה... כל כך לא סאבית, כל כך לא נשלטת... ועדיין העונג המטריף בעיניה הכואבות... כמה בתולי. כמה יפה. כמה מרגש וכמה משפיל!

על 4 בקושי יכולה לפתוח את פיה כדי להכניס את איברו לפיה... ועדיין מצליחה להיות גיבורה ולהמשיך להיות מושפלת כמו שלא הייתה מעולם. עוד ספיינק ועוד חדירה ועוד השפלה... הדמעות זולגות לאט אבל בדיוק בשביל זה היא הגיעה! מדהים כמה מעט היא הייתה צריכה בשביל פירוק נפשי. אחרי כל מה שהיא עוברת לאחרונה... זה הגיעה. היא רועדת כולה, ידיה על החול, רגליה ישרות כדי שהתחת שלה יהיה גבוה כמה שיותר כדי שהוא לא יתאמץ ויתכופף. *היא אפילו לא ידעה שהיא יכולה להיות גמישה כך : )

רועדת ולא מקור. מושפלת. בוכה. כואבת. צוחקת. מתביישת מעצמה. מבקשת סליחה על לא כלום. נוטפת מהנוזלים של עצמה שמהולים בנוזלים שלו... בצעדים קטנים ומהססים וכואבים מהחול והאבנים והצלפות ידיו הגדולות, נכנסת לרכב...

אם יהיה המשך? אני בספק... היא לא מוכנה לזה נפשית כנראה. למרות שכן הייתה רוצה עוד ועל בסיס קבוע, היא עדיין חוששת שהיא "לא כזו", לא סאבית. לא נשלטת. חסרת רסן. חתולה שורטת כשעומדת על שלה...
מבחינתו? אין לדעת... אסור לי לדעת מי הוא : ))


***מוקדש לך ולך! באהבה רבה***