יומנה של שפחה.

טוב, הגיע גם זמני....
נעלמתי לקצת קצת...
אני בחו"ל, נופשת, נהנת ו... גם קצת.... אמממ לא חשוב : ))
כשאחזור... אעדכן בסיפורים אמיתיים (לשם שינוי) חדשים
עד אז... נשתמע.


סליחה מכל אלה שנעלמתי להם : )

סיפור קצר על ונילית שרצתה חוויה קצת אחרת.

"עוד 20-30 דקות אצלך. אם את לא למטה, אני לא ממתין, זה ברור?", "כן אדון"
כך נותקה השיחה בניהם..
מיד היא קמה מהמשב, התחילה להתארגן.
הוא קצת שונה מאחרים.. יש להם קשר ייחודי. משהו שאין לה עם אף אחד.

ילדה קטנה ואבודה בתוך גוף של אישה נחמדה, היא זקוקה לצאת משגרה. לא להיות בשליטה אפילו לרגע אחד... קטן. כל החיים שלה היא בשליטה על עצמה ועל סובבים אותה. ילדה/אישת חייל! אך בתוך תוכה עמוק בפנים, עדיין כלואה ולא ממש יודעת מה לעשות עם זה.
היא החליטה לשתף אותו במה שעובר עליה והגיעה להחלטה עוד לפני הדיון איתו, שהיא רוצה רק פעם אחת לחוות חוסר שליטה. הוא חבר טוב, איש שיחה מעולה, זה בדיוק האדם שהיא צריכה. מישהו לסמוך עליו. שידע בדיוק מה הקצה שלה ואיך להגיע לשם.

לצלילי שנות השבעים מדיסק ישן היא מתארגנת... כמובן, לכבודו. היא עדיין לא יודעת מה בדיוק מרגש אותה, העובדה שהוא סמכותי כרגע? אולי בגלל שאמר לה בדיוק איך להראות כשהיא הולכת לפגוש אתו? אולי זה שהוא אמר לה לא ללבוש תחתונים? הריגוש שהיא הרגישה זה כמו לחזור לגיל 16... הידלקות ראשונה בחייה...

בדיוק בזמן היא מוכנה למטה, הוא ממתין ברכב והיא נכנסת.
-"פתחי רגליים, אני רוצה לבדוק", מה לבדוק? הרי הוא ביקש ממנה לא להגיע עם תחתונים. הוא ביקש ללבוש גרביונים עד אחרי הברך... הוא לא סומך עליה? כמה השפלה-
"עכשיו כלבה שלי, מה שהיה אסור לך ביומיים האחרונים לעשות, אני מרשה לך לעשות כאן ועכשיו. קדימה"
תוך כדי נסיעה הוא מורה לה לאונן...
-אדומה, מבויישת ורוצה לקבור את עצמה תחת גלגלי הרכב שעוצרים בדיוק באור אדום ונהג מימין מעביר מבט אליה... מושפלת ומרוגשת כמו שלא הייתה שנים, ידיה בין רגליה, שמלתה מופשלת לעקבה, עוצמת את עיניה ומנסה להסתתר כמו בת יענה כאילו שאף אחד בעולם לא רואה אותה כרגע... אבל הוא, שגם עסוק בנסיעה איטית וגם כולו איתה שם, במבטו ותענוגו... לא מפסיק לצפות בה.
כמו רכוש שלו הוא מחליט לדחוף את הידיים שלו גם כן לשם, אסור לה לגמור! והיא מתאפקת אף על פי שתוך שניה יכולה להתפרק שם על הכיסא שליד הנהג ולהרטיב אותו מכל מיציה. והוא מצידו כאהבת נפשו מכניס, מוציא, משפשף... כאילו גופה כרגע בבעלות פרטית של האדון. נותן לה מדיי פעם לטעום את מיציה הרבים והיא כל כך מושפלת וזזה באי נוחות ויחד עם זאת עובדה, היא מרטיבה כמו שלא הרטיבה המון זמן.

הם מגיעים לחורשה קטנה מאוד שחשופה לכביש דיי סוער באמצע הלילה. היא יורדת מהרכב ללא נעלים, הולכת וכאב ברגליה אבל ממשיכה כמו גדולה לצעוד לצידו של האיש הגדול שמורה לה את הדרך. הם מגיעים מאחורי עץ גדול, הוא מתחיל להכאיב לה עד כדי כך שהיא לא מסוגלת לומר איך וכמה... כל כך לא סאבית, כל כך לא נשלטת... ועדיין העונג המטריף בעיניה הכואבות... כמה בתולי. כמה יפה. כמה מרגש וכמה משפיל!

על 4 בקושי יכולה לפתוח את פיה כדי להכניס את איברו לפיה... ועדיין מצליחה להיות גיבורה ולהמשיך להיות מושפלת כמו שלא הייתה מעולם. עוד ספיינק ועוד חדירה ועוד השפלה... הדמעות זולגות לאט אבל בדיוק בשביל זה היא הגיעה! מדהים כמה מעט היא הייתה צריכה בשביל פירוק נפשי. אחרי כל מה שהיא עוברת לאחרונה... זה הגיעה. היא רועדת כולה, ידיה על החול, רגליה ישרות כדי שהתחת שלה יהיה גבוה כמה שיותר כדי שהוא לא יתאמץ ויתכופף. *היא אפילו לא ידעה שהיא יכולה להיות גמישה כך : )

רועדת ולא מקור. מושפלת. בוכה. כואבת. צוחקת. מתביישת מעצמה. מבקשת סליחה על לא כלום. נוטפת מהנוזלים של עצמה שמהולים בנוזלים שלו... בצעדים קטנים ומהססים וכואבים מהחול והאבנים והצלפות ידיו הגדולות, נכנסת לרכב...

אם יהיה המשך? אני בספק... היא לא מוכנה לזה נפשית כנראה. למרות שכן הייתה רוצה עוד ועל בסיס קבוע, היא עדיין חוששת שהיא "לא כזו", לא סאבית. לא נשלטת. חסרת רסן. חתולה שורטת כשעומדת על שלה...
מבחינתו? אין לדעת... אסור לי לדעת מי הוא : ))


***מוקדש לך ולך! באהבה רבה***

לפעמים
מילים ולחן: אביב גפן

לפעמים עננים של דמעות בראשך מצטברים
ואתה הגאה טומן את ראשך הבוכה
אם מטוס של פחדים
וטייס של עצבות נוחת על המוח
הוא עוד מעט יטוס
אם הפכת לאביר ללא כח
תרד קצת מהסוס

פתרון לא מוצא תנו לי שמחה ואקנה
איפה את איפה את
אהבתנו זורמת לאט

רחוקה תל אביב וקרב האביב אסור לשכוח
הגיע זמן יפה
אם לא רואים את הסוף נסה לקחת ימינה
בסוף אתה תראה

כן, לפעמים
זה קורה לפעמים
תמיד זה לפעמים

לפעמים אני חושבת שאולי כשהולכים לנו דברים לאיבוד, יש לזה משמעות מסויימת, נסתרת, שלא תמיד אנו מצליחים להבין לעומק הדברים.

למשל, היום איבדתי את משקפי השמש שלי. חיפשתי אותם יותר מ20 דקות. וכשמצאתי, יצאתי לדרכי הרגילה. גיליתי בדרך שהייתה תאונה באיזור שהייתי אמורה לעבור בו 20 דקות מוקדם יותר. צירוף מקרים?

אז החלטתי ללכת עם זה עד הסוף. שכחתי את סיסמאת האינטרנט שלי בעבודה, כך היה לי שקט במשך שעה לקפה בבוקר עד שערכו עבורי איזכור : ))
ואולי אלך עוד יותר רחוק ו"אאבד" את הסלולר שלי. ואם כבר, אולי גם את השעון המעורר?

מרגישה ומריחה שאני זקוקה נואשות לחופש. אבל לא חופש באילת או בחו"ל. זקוקה לחופש נפשי. איפה אפשר למצוא כזה דבר?

חזרתי מבילוי
כולם נראים לי מאושרים בכאילו. כאילו הורידו אותם מאיזה עץ בוער רק לרגע.
כאילו אין מחר באמת. נגמר האויר לנשום, כולם ממהרים להספיק הכל בקצת זמן שנותר

אנשים שותים (אלכוהול), אנשים מעשנים (סמים), מנסים להגיע להיי מסויים, לאיבוד חושים לא טבעי... מה הם בעצם מחפשים שם? מה אבד להם?

מה יקרה אם נוריד הילוך לרגע? ננשום לרווחה בלי לחשוב יותר מדיי? בלי לדאוג מה יקרה, מי מסתכל ועל מה. מי צריך סמים? מי צריך אלכוהול? למה בכלל צריכים את זה?


איבוד שליטה. חוסר וודאות. רצון לשחרר. לא להלחם.

הוא מושך אותי בשיער לעמידה. משחררת אנחת כאב מאופקת ונעמדת בקושי.
בידו האחת יש כיסוי עיניים, בשניה מספריים... אני מתחילה לרעוד, ספק מפחד ספק מהתרגשות, כאמור, אין לי מושג מה הולך לקרות.
"קשה לך לעמוד כלבה? כל כך קשה? אין בעיה, תרימי ידיים גבוה", מרימה בהיסוס את הידיים שלי גבוה למעלה, הוא קושר אותם הדוק בשרשראות שתלויות על הקיר.
השיער מפריע לי ומתחיל לגרד, הוא מיד שולף קליפס ומרים לי את השיער בפראות למעלה ותוקע את הקליפס בקרקפת שלי. שוב, אנחת כאב מאופקת. הוא מכסה לי את העיניים, בפנים מתחננות מבקשת שלא יכסה לי את העיניים אבל הוא..? מניף את היד וסוטר לי בחוזקה. "הפנים היפות והמתחננות שלך לא יעזרו לך לקבל את מה שאת צריכה כלבה שלי". אוח הכאב, אוח ההשפלה...
בעיניים מכוסות מרגישה את המספריים על הפנים שלי, יורדות לאט לאט לצוואר, שומעת אותן נפתחות בפראות, גולשות על כתפי השמאלית וגוזרות, עוברות לכתף ימין וגוזרות... מתה מפחד... שומעת את החיוך היפה שלו, הוא לא מפסיק להעביר את המספריים על גופי, בין שדיי, גוזרות. גולשות על הבטן שלי וממשיכות לרדת משם אל הבטן התחתונה, נעצרות אך לא גוזרות... יורדות אל בין רגלי... פאק הפחד!!! אני רועדת בכל הגוף, מנסה לא ליפול והידיים כבר כואבות מהקשירה בשרשראות...
הוא לוקח כמה צעדים אחורה וצוחק. צחוק מהפנט חושים.
השמלה נפלה ממני, כך גם החזיה היקרה. נשארתי בתחתונים בלבד...
אני שומעת רעשים קלים וקלק! כאב חד בפטמה! הוא נצמד אל גופי עם גופו הלבוש.. אני נרגעת ומתמכרת לריח שלו. מריחה את צווארו, מנשקת קלות, מצמידה את גופי אל גופו עוד יותר, נמרחת עליו בחושניות.. קלק! כאב חד יותר בפטמה השניה! לא מצליחה להתאפק ומשחררת צעקה. ועל זה כמובן, מקבלת סטירות חזקות בפנים...
הוא מתרחק ממני לרגע אחד, ושוב חוזר בי הרעד הזה מחוסר הוודאות של מה קורה מסביבי...
נשמעת שריקה קלה באויר, שריקה שאני אזהה בכל מקום, בכל מצב. והינה באה ההצלפה החזקה היישר אל החזה המוקלפס שלי! והינה באה עוד שריקה, ועוד אחת... הספקתי לספור...
גופי רותח וקפוא בו זמנית, משחררת צעקות מדיי פעם שעולות לי בעוד הצלפות ועוד קליפסים בגוף הכואב, והינה עוד השפלה, ועוד סטירה, שוב שריקה והצלפה כואבת.. כולי נוטפת שם, והוא בצחקוקים היפים שלו נותן לי לשמוע את האושר והסיפוק שהוא מקבל מכל זעקה או אנחה שמשתחררת מפי...
הוא משחרר את השרשראות מידי, פוקח את עיני האדומות, אני נזרקת לריצפה אוטומטית, הוא מלטף את ראשי הכואב מהקליפס שנחדר כמעט לקרקפת... "כלבה מדהימה שלי", מלטף את הגב שלי ברכות מדהימה, משחרר את הקליפס מהשיער ומהפטמות ושאר חלקי הגף בפראות ועדינות כאחד... אני נשכבת על הריצפה, מנסה לקרר את הגוף הבוער מכאב.
הוא אוסף אותי בעדינות ורכות בשתי ידיו ומניח אותי על המיטה. לרגע ההרגשה כמו ריחוף של נוצה באויר הפתוח. כך שוכבת לי בין הסדינים, ללא בגדים כאשר ראשי קבור בתוך הכרית הרכה והקרה, כואבת, מעונגת, מוטרפת ומתענגת על כל מגע של כף ידו הענקית בכל גבי. מלטף ברכות, מקרב גופו לגופי הרגוע...

איבדתי את חוש הזמן. הפורקן העצום הזה, הריסוק המטריף הזה... השיחה שאחרי, הרוגע, הנינוחות, החיוך, החיבוק, הקשר עין... "תודה מאסטר" בחיוך נצחי...
והוא מחייך חזרה על גבול הצחוק, ובשניה, בדיוק כשאני צריכה – "תסתובבי כלבה! על 4!".
בשניה החיוך הנצחי שלי נהפך לקו ישר. קופאת קלות. ההשפלה הזאת...
משיכת שיער מרטיטה. הצלפות מטריפות. צורבות, כואבות, משפילות.. המילים, המילים הכל כך משפילות.. הזעקות שמובילות לעוד כאב ועוד סימן שירד עוד כמה ימים... הפורקן האלוהי הזה... ושוב נופלת אוטומטית באפיסת כוחות. והוא כרגיל שם, עם כל הקשב והריכוז המדהים שלו אוסף אותי ומחזק ומטפח כאילו אין עוד אדם ביקום כולו. שניה לפני שהוא מסתובב לישון אני מצליחה להוציא בנשיפה ערנית אחרונה "תודה מאסטר" ונרדמים.

...
אולי אמשיך עוד... נראה כבר.
***תודה רבה ל Cafe על ההגה והתמיכה :)***

עכשיו חזרתי הביתה, השעה 12 בדיוק. חולצת "נעלי עבודה", פושטת בגדים, נכנסת למקלחת.
כן, עבורו אני שם, באותה המקלחת. עם אותו הסבון המדיף ריח מתקתק, נעים ויקר. מקרצפת את גופי כדי להיות הכי נקיה ומדיפה ריח טוב כדי שלאפו יהיה נעים להריח אותי.
סיימתי את המקלחת אני נגשת למטלות הבית. אבל לא המטלות הרגילות, המטלות שהוא אוהב.
קודם כל מדליקה נרות ריחניים, שיהיה נעים לאפו. אחר כך ניגשת למטבח להכין ארוחת צהריים טעימה ומזינה, כדי שבטנו תהיה שבעה ובריאה. שמה מוזיקה שקטה ומרגיעה כדי להנעים את אוזנו. ולסיום, ניגשת לארון הבגדים, שולפת תחתונים וחזיה סקסיים רק עבורו.
נכון, אני אדם מאוד פשוט, מבחוץ, מי שמכיר אותי, יוכל להגיד שאני לא ממש מתלבשת כמו אישה סקסית במיוחד, ולא ממש הכי שמה לב לפרטים הקטנים, אבל עבורו, את כל כולי מצחצחת ומברישה. כי הוא אוהב אותי ככה, מושקעת ואיכותית.
שמה על עצמי שמלה עם מחשופים שלא משאירים המון לדמיון, נעל עקב דקה וגבוה מאוד. צמיד לרגל, טבעת באצבע, זוג עגילים ושרשרת לצוואר, מסרקת את שיערי. והינה, אני שומעת את הרכב שלו חונה על יד הבית...
ניגשת לאמבטיה ומתחילה למלא אותה בזרם מים בדיוק כמו שהוא אוהב, חמים ונעים.
הוא נכנס הביתה, אני נגשת לקבלו בחיבוק אוהב, מנחה אותו לכיסא האהוב עליו, הוא מתיישב בחיוך ואני על 4, פורמת את נעליו. חולצת נעל אחר נעל, גרב אחר גרב. משילה את בגדיו בעדינות, בלי לומר מילה. בלי מבט בעיניים, מובילה אותו לאמבטיה שהכנתי עבורו. מלח מיוחד וקצת קצף, כמו שהוא אוהב...
הוא נכנס לאמבטיה, אני מיד לוקחת את הסבון ובשתי ידי מתחילה לסבן אותו... לאט, בעדינות, ביסודיות, לא פוסחת על אף חלק מגופו, מתענגת על כל נגיעה...
כבר כמעט 2 בצהריים, הוא מחליט לצאת, שוטפת את גופו במים חמים ומביאה מגבת ענקית, מנגבת אותו לאט ובמסירות שחלילה לא יצטנן. מלבישה אותו בבגדי בית, מורחת אותו בקרם עדין לפנים ולידיים.
אני הולכת להגיש את האוכל. מגישה ומביטה איך הוא מתענג על כל ביס וביס. קצת שתיה, קצת סלטים... אבל בטוב טעם מכל טוב.
הוא קם ומסמן לי לרדת.. אני יורדת על ברכי, והוא, מלטף את שיערי הגולש... מרטיט אותי רק המחשבה על זה שהוא נוגע.. נוגע בי! נוגע בשערי!
הוא מוביל אותי תוך כדי אחיזה בשרשרת ששמתי לכבודו, לחדר השינה. אני עדיין על ברכי, לא קמה. הברכיים שלי קצת כואבות אבל אני לא מתלוננת. כל עוד הוא נוגע בי, אני מאושרת.
הוא פותח את הארון, ואני בפינת החדר, ממתינה עם עיניים פקוחות לרווחה. מתבוננת בו, כל תנועה שלו... כולי קשובה ודרוכה, אני לא יודעת מה הולך לקרות, והפחד הקליל הזה, מצמרר את גופי הקפוא מהרצפה הקרה.
רק המחשבות על זה וכולי נרטבת, והוא יודע ומחיך. זורק "אני מריח אותך כלבה!" ואני מסמיקה בטבעיות, מחייכת ומתביישת מההשפלה המתוקה...

.......
כנראה שהמשך יבוא...