הוא מושך אותי בשיער לעמידה. משחררת אנחת כאב מאופקת ונעמדת בקושי.
בידו האחת יש כיסוי עיניים, בשניה מספריים... אני מתחילה לרעוד, ספק מפחד ספק מהתרגשות, כאמור, אין לי מושג מה הולך לקרות.
"קשה לך לעמוד כלבה? כל כך קשה? אין בעיה, תרימי ידיים גבוה", מרימה בהיסוס את הידיים שלי גבוה למעלה, הוא קושר אותם הדוק בשרשראות שתלויות על הקיר.
השיער מפריע לי ומתחיל לגרד, הוא מיד שולף קליפס ומרים לי את השיער בפראות למעלה ותוקע את הקליפס בקרקפת שלי. שוב, אנחת כאב מאופקת. הוא מכסה לי את העיניים, בפנים מתחננות מבקשת שלא יכסה לי את העיניים אבל הוא..? מניף את היד וסוטר לי בחוזקה. "הפנים היפות והמתחננות שלך לא יעזרו לך לקבל את מה שאת צריכה כלבה שלי". אוח הכאב, אוח ההשפלה...
בעיניים מכוסות מרגישה את המספריים על הפנים שלי, יורדות לאט לאט לצוואר, שומעת אותן נפתחות בפראות, גולשות על כתפי השמאלית וגוזרות, עוברות לכתף ימין וגוזרות... מתה מפחד... שומעת את החיוך היפה שלו, הוא לא מפסיק להעביר את המספריים על גופי, בין שדיי, גוזרות. גולשות על הבטן שלי וממשיכות לרדת משם אל הבטן התחתונה, נעצרות אך לא גוזרות... יורדות אל בין רגלי... פאק הפחד!!! אני רועדת בכל הגוף, מנסה לא ליפול והידיים כבר כואבות מהקשירה בשרשראות...
הוא לוקח כמה צעדים אחורה וצוחק. צחוק מהפנט חושים.
השמלה נפלה ממני, כך גם החזיה היקרה. נשארתי בתחתונים בלבד...
אני שומעת רעשים קלים וקלק! כאב חד בפטמה! הוא נצמד אל גופי עם גופו הלבוש.. אני נרגעת ומתמכרת לריח שלו. מריחה את צווארו, מנשקת קלות, מצמידה את גופי אל גופו עוד יותר, נמרחת עליו בחושניות.. קלק! כאב חד יותר בפטמה השניה! לא מצליחה להתאפק ומשחררת צעקה. ועל זה כמובן, מקבלת סטירות חזקות בפנים...
הוא מתרחק ממני לרגע אחד, ושוב חוזר בי הרעד הזה מחוסר הוודאות של מה קורה מסביבי...
נשמעת שריקה קלה באויר, שריקה שאני אזהה בכל מקום, בכל מצב. והינה באה ההצלפה החזקה היישר אל החזה המוקלפס שלי! והינה באה עוד שריקה, ועוד אחת... הספקתי לספור...
גופי רותח וקפוא בו זמנית, משחררת צעקות מדיי פעם שעולות לי בעוד הצלפות ועוד קליפסים בגוף הכואב, והינה עוד השפלה, ועוד סטירה, שוב שריקה והצלפה כואבת.. כולי נוטפת שם, והוא בצחקוקים היפים שלו נותן לי לשמוע את האושר והסיפוק שהוא מקבל מכל זעקה או אנחה שמשתחררת מפי...
הוא משחרר את השרשראות מידי, פוקח את עיני האדומות, אני נזרקת לריצפה אוטומטית, הוא מלטף את ראשי הכואב מהקליפס שנחדר כמעט לקרקפת... "כלבה מדהימה שלי", מלטף את הגב שלי ברכות מדהימה, משחרר את הקליפס מהשיער ומהפטמות ושאר חלקי הגף בפראות ועדינות כאחד... אני נשכבת על הריצפה, מנסה לקרר את הגוף הבוער מכאב.
הוא אוסף אותי בעדינות ורכות בשתי ידיו ומניח אותי על המיטה. לרגע ההרגשה כמו ריחוף של נוצה באויר הפתוח. כך שוכבת לי בין הסדינים, ללא בגדים כאשר ראשי קבור בתוך הכרית הרכה והקרה, כואבת, מעונגת, מוטרפת ומתענגת על כל מגע של כף ידו הענקית בכל גבי. מלטף ברכות, מקרב גופו לגופי הרגוע...
איבדתי את חוש הזמן. הפורקן העצום הזה, הריסוק המטריף הזה... השיחה שאחרי, הרוגע, הנינוחות, החיוך, החיבוק, הקשר עין... "תודה מאסטר" בחיוך נצחי...
והוא מחייך חזרה על גבול הצחוק, ובשניה, בדיוק כשאני צריכה – "תסתובבי כלבה! על 4!".
בשניה החיוך הנצחי שלי נהפך לקו ישר. קופאת קלות. ההשפלה הזאת...
משיכת שיער מרטיטה. הצלפות מטריפות. צורבות, כואבות, משפילות.. המילים, המילים הכל כך משפילות.. הזעקות שמובילות לעוד כאב ועוד סימן שירד עוד כמה ימים... הפורקן האלוהי הזה... ושוב נופלת אוטומטית באפיסת כוחות. והוא כרגיל שם, עם כל הקשב והריכוז המדהים שלו אוסף אותי ומחזק ומטפח כאילו אין עוד אדם ביקום כולו. שניה לפני שהוא מסתובב לישון אני מצליחה להוציא בנשיפה ערנית אחרונה "תודה מאסטר" ונרדמים.
...
אולי אמשיך עוד... נראה כבר.
***תודה רבה ל Cafe על ההגה והתמיכה :)***
לפני 13 שנים. 17 בנובמבר 2010 בשעה 12:52